מפת התנ"ך

מבט גרף

במ_009_001 - פסח שני

17 דקות קריאה

פסח שני

פסוקים

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּמִדְבַּר־סִינַ֑י בַּשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית לְצֵאתָ֥ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִֽאשׁוֹן׃ לֵאמֹ֑ר יַעֲשׂ֧וּ בְנֵ֛י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַפֶּ֖סַח בְּמוֹעֲדֽוֹ׃ בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֤ר יוֹם־הַחֹ֙דֶשׁ֙ הַזֶּ֔ה בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם תַּעֲשׂ֤וּ אוֹת֔וֹ בְּמוֹעֲד֖וֹ כְּכׇל־חֻקֹּתָ֥יו וּכְכׇל־מִשְׁפָּטָ֖יו תַּעֲשׂ֥וּ אוֹתוֹ׃ וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַעֲשׂ֥וֹת אֶת־הַפֶּֽסַח׃ וַיַּעֲשׂ֛וּ אֶת־הַפֶּ֖סַח בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִֽאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֤ר יוֹם־הַחֹ֙דֶשׁ֙ בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם בְּמִדְבַּר־סִינַ֑י כְּכׇל־אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיִּהְיוּ֙ אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֖ר הָיוּ־טְמֵאִ֣ים לְנֶ֑פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹ֣א יָכְל֔וּ לַעֲשׂ֥וֹת הַפֶּ֖סַח בַּיּוֹם־הַהֽוּא׃ וַיִּקְרְבוּ֩ לִפְנֵ֨י מֹשֶׁ֜ה וְלִפְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ בַּיּ֣וֹם הַהֽוּא׃ וַיֹּאמְר֤וּ הָאֲנָשִׁים֙ הַהֵ֔ם אֵלָ֑יו אֲנַ֗חְנוּ טְמֵאִ֤ים לְנֶ֙פֶשׁ־אָדָ֔ם לָ֥מָּה נִגָּרַ֖ע לְבִלְתִּ֥י הַקְרִ֛יב אֶת־קׇרְבַּ֥ן יְהוָ֖ה בְּמוֹעֲדֽוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֥וּ וְאִשְׁמְרָ֖ה מַה־יְצַוֶּ֥ה יְהוָ֖ה לָכֶֽם׃ וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵאמֹֽר׃ דַּבֵּ֥ר אֶל־בְנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּֽי־יִהְיוּ־טְמֵאִ֤ים לָנֶ֙פֶשׁ֙ אוֹ־בְדֶ֣רֶךְ רְחוֹקָ֔ה לַחֲנֻכַּ֖ת הַפֶּֽסַח׃ וַעֲשׂ֥וּ אֶת־הַפֶּ֖סַח לַיהוָ֑ה בַּחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֤ר יוֹם־הַחֹ֙דֶשׁ֙ בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַעֲשׂ֥וּ אוֹת֖וֹ עַל־מַצּ֥וֹת וּמְרוֹרִֽים׃

דמויות

מיקום

אפיונים

מפרשים

רש”י

9:1 — בחדש הראשון.: פָּרָשָׁה שֶׁבְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר לֹא נֶאֶמְרָה עַד אִיָּר, לָמַדְתָּ שֶׁאֵין סֵדֶר מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, וְלָמָּה לֹא פָתַח בְּזוֹ? מִפְּנֵי שֶׁהִיא גְנוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר לֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא פֶּסַח זוֹ בִּלְבָד (ספרי; תוספתא קידושין ל”ח): 9:2 — במועדו.: אַף בְּשַׁבָּת, בְּמוֹעֲדוֹ — אַף בְּטֻמְאָה (ספרי): 9:3 — ככל חקתיו.: אֵלּוּ מִצְוֹת שֶׁבְּגוּפוֹ — שֶֹה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה: 9:3 — וככל משפטיו.: אֵלּוּ מִצְוֹת שֶׁעַל גּוּפוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר, כְּגוֹן שִׁבְעַת יָמִים לְמַצָּה וּלְבִעוּר חָמֵץ (מִצְוֹת שֶׁבְּגוּפוֹ — שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה; שֶׁעַל גּוּפוֹ — צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ; שֶׁחוּץ לְגוּפוֹ — מַצָּה וּבִעוּר חָמֵץ): 9:4 — וידבר משה וגו’.: מַה תַּ”ל? וַהֲלֹא נֶאֱמַר “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה’”, אֶלָּא כְּשֶׁשָּׁמַע פָּרָשַׁת מוֹעֲדִים מִסִּינַי אָמַר לָהֶם, וְחָזַר וְהִזְהִירָם בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה (ספרי): 9:6 — לפני משה ולפני אהרן.: כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶן יוֹשְׁבִין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ בָּאוּ וּשְׁאָלוּם, וְלֹא יִתָּכֵן לוֹמַר זֶה אַחַר זֶה, שֶׁאִם מֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַהֲרֹן מִנַּיִן לוֹ (ספרי; בבא בתרא קי”ט): 9:7 — למה נגרע.: אָמַר לָהֶם אֵין קָדָשִׁים קְרֵבִים בְּטֻמְאָה, אָמְרוּ לוֹ יִזָּרֵק הַדָּם עָלֵינוּ בְכֹהֲנִים טְהוֹרִים וְיֵאָכֵל הַבָּשָֹר לִטְהוֹרִים, אָמַר לָהֶם “עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה” — כְּתַלְמִיד הַמֻּבְטָח לִשְׁמֹעַ מִפִּי רַבּוֹ; אַשְׁרֵי יְלוּד אִשָּׁה שֶׁכָּךְ מֻבְטָח, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָיָה רוֹצֶה הָיָה מְדַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה; וּרְאוּיָה הָיְתָה פָרָשָׁה זוֹ לֵאָמֵר עַ”יְ מֹשֶׁה כִּשְׁאָר כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה, אֶלָּא שֶׁזָּכוּ אֵלּוּ שֶׁתֵּאָמֵר עַל יְדֵיהֶן, שֶׁמְּגַלְגְּלִין זְכוּת עַ”יְ זַכַּאי (שם): 9:10 — או בדרך רחקה.: נָקוּד עָלָיו, לוֹמַר, לֹא שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא שֶׁהָיָה חוּץ לְאַסְקֻפַּת הָעֲזָרָה כָּל זְמַן שְׁחִיטָה (פסח’ צ”ג); פֶּסַח שֵׁנִי מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַּבַּיִת, וְאֵין שָׁם יוֹם טוֹב, וְאֵין אִסּוּר חָמֵץ אֶלָא עִמּוֹ בַאֲכִילָתוֹ (שם צ”ה): 9:14 — וכי יגור אתכם גר ועשה פסח.: יָכוֹל כָּל הַמִּתְגַּיֵּר יַעֲשֶׂה פֶסַח מִיָּד, תַּ”ל “חֻקָּה אַחַת” וְגוֹ’, אֶלָּא כָּךְ מַשְׁמָעוֹ — “וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר” וּבָא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח עִם חֲבֵרָיו, “כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ יַעֲשֶׂה” (ספרי):

מלבי”ם

9:1 — בשנה השנית וגו’ בחדש הראשון מבואר ששהו שם י”א חדש, וזה גנות להם שאלמלי לא חטאו היה מקדים להכניסם לארץ, וכבר הקדים ענינים שהיו בחדש השני מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה, וכתב הרמב”ן שטעם האיחור הזה כי כאשר בא הספר הרביעי הזה לזכור המצוה שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם רצה להשלים ענין אהל מועד ותקוניו כל ימי המדבר, והזכיר תחלה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשאו לכל עבודת האהל, והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו אותם כל ימי היותם במדבר, והזכיר קרבנותם בחנוכת המזבח, ואח”כ שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצות הפסח, ור’ אומר שמבואר שאין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי בפרשת המן כבר הזכיר זמן המאוחר בסוף הארבעים שנה, ומ”ש וללמדך שמונים מיציאת מצרים כ”ה גם במכלתא יתרו: 9:2 — ויעשו ב”י את הפסח במועדו אפי’ בשבת ומאמר הזה מובא במכלתא (בא סי’ למ”ד) ושם פרשתי עיי”ש. תעשו אותו במועדו אמר ב”פ במועדו ללמד שדוחה שבת וטומאה, ומ”ש מה פרה דוחה טומאה, כמ”ש בפרה (פ”ג מ”ז) שהיו מטמאים כהן השורף הפרה ופרש”י בחגיגה (כ”ג) שהיו מטמאים בשרץ. וכ”כ הרמב”ם (ה’ פ”א פ’ א’), ואף למ”ש הר”ש והתוס’ (יומא דף ב’, חגיגה שם) דלא היו מזלזלים בו כולי האי מודה שאם טמאוהו בשרץ לא פסל: ככל חקותיו וככל משפטיו כבר בארתי מאמר זה בפי’ המכלתא (פ’ בא) שאתיא כר’ יאשיה שס”ל שמ”ש זאת חקת הפסח מציין שטהג בפסח דורות, ומ”ש ככל חקותיו, מפני שמזה לא למדנו רק שהדברים שנאמרו בפ’ זאת חקת הפסח נוהג לדורות, שהם כל בן נכר לא יאכל בו, לא תוציא מן הבשר חוצה, ועצם לא תשברו בו, ולא ידעינן דברים שנאמרו בפ’ הקודמות, לכן אמר ככל חקותיו ומרבה דברים שבגופו שנאמרו בפ’ הקודמות שה תמים זכר בן שנה וצלי אש, ומ”ש וככל משפטיו, ר”ל כל דיני הנהגתו שהם דברים שעל גופו אכילת מצה ומרור, ומן מלת כל מרבה אף דברים שלא על גופו מצה שבעה ובעור חמץ (עי’ פסחים דף צה), ומה שהגהתי מלות ושלא על גופו כ”ה גי’ הגר”א משפטיו להביא מצות שעל גופו ככל משפטיו להביא מצות שלא על גופו למצה שבעה ולבעור חמץ, וכן נראה גי’ הרמב”ן לפי מה שהגיה דברי רש”י שעל גופו צלי אש שחוץ לגופו מצה שבעה ובעור חמץ, ומש”ש וכן בפ”ש נאמר חקותיו ומשפטיו מלת ומשפטיו צריך למחוק והמפ’ נבוכו בכ”ז ועי’ לקמן (סי’ כ”ה): 9:4 — וידבר משה אל ב”י לעשות הפסח הנה בסוף פרשת המועדים דפרשת פינחס סיים ויאמר משה אל ב”י ככל אשר צוה ה’ את משה, ובסוף פרשת המועדים דפ’ אמור סיים וידבר משה את מועדי ה’ אל ב”י, ופי’ חז”ל בספרא (אמור סי’ ר”ח), שמה שכפל זה בפ’ אמור ובפ’ פינחס ומה שתפס בפ’ אמור לשון דבור ובפ’ פנחס לשון אמירה, מפני שהיו בזה שני ענינים, [א] שה’ אמר למשה בסיני שתי הפרשיות כאחד וכן אמרן לישראל כאחד, ובו בלשון אשר שמע, וזה משמיע בפ’ פנחס, שעז”א לשון אמירה שמורה על הלשון שבו שמע כמ”ש בהבדלים שבין דבור ואמירה (ויקרא סי’ ג’), ולכן אמר ככל אשר צוה, כי א”ל שני הפרשיות כאחד בלשונם, וז”ש בספרי ששמע פ’ מועדות בסיני ואמרן לישראל וחזר ושנאה להם דשעת מעשה, היינו שאמרן כולם בלשון ששמע, שע”ז מורה לשון אמירה ולשון ככל אשר צוה, [ב] מה שבכל חג וחג למד להם בארוכה הלכות החג ההוא, ועז”א בסוף אמור וידבר משה, שהדבור מציין הדבור באורך שלמדם כל פרטי ההלכות ורק של החג ההוא, וז”ש דבר אחרי א”ל הלכות פסח בפסח וכולי, ובזה לא אמר הלשון ששמע לבד כי הציע הכל באורך כדרך הדורש, שזה מציין במלת וידבר, ועי’ מ”ש בפירוש התו”ה שם ותבין. ומ”ש כאן וידבר משה אל ב”י לעשות הפסח הוא ענין שלישי שהזהירם על הזמן, שזה תלוי בחלות ניסן בזמן האביב שבזה תלוי תקוני כל המועדות, וז”ש שמרו את הפסח בזמנו, ולפ”ז שמרו את הפסח הוא טעם לכאן, ומ”ש ד”א מלמד ששמע פ’ מועדות הוא טעם לפ’ פינחס, ומ”ש ד”א א”ל הלכות פסח בפסח וכו’ הוא טעם למ”ש וידבר משה בסוף מועדות דפ’ אמור: 9:5 — ויעשו את הפסח בראשון וכו’ במדבר סיני. בא להודיע שרק במדבר סיני עשו, אבל משנסעו ממדבר סיני לא עשו פסח, ות”ק ס”ל שלא נתחייבו בפסח עד בואם לארץ, דכתיב ביה כי יביאך, והגנות הוא שנשתהו מלכנס לארץ, ורשב”י ס”ל שנתחייבו במדבר דביאה דכתיב גבי תפלין היינו עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ, ומה שלא עשו רק פסח זה מפני שהיו ערלים כתי’ שני של התוס’ קדושין (דף ל”ז ע”ב ד”ה הואיל), ולכן ס”ל דשבט לוי עשו כי הם היו מולים: 9:6 — ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כבר בארתי בריש פ’ במדבר שמבואר מן הכתובים שמן מחרת יוהכ”פ שנמנו בראשונה עד א’ באייר שנמנו שנית לא מת אחד מבני ישראל, אחר ששני המנינים היו בשנה אחת ולא חסר אחד מן המנוים, וע”כ היטב לשאול בספרי ובסוכה (דף כ”ה) מי היו היינו איך נמצא טמא מת? ואמר ר”י שהיו נושאי ארונו של יוסף, ור”ע לא הונח לו בזה שאז חנו במק”א ולא נגעו בארון והיו יכולים לטהר, ואמר שהיו מישאל ואלצפן, וכבר בארתי בפ’ שמיני (סי’ אל”ף) שר”ע ס”ל כדעת האבן עזרא שהמשכן הוקם בא’ בניסן ובח’ בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועז”א שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כי ס”ל שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, אבל למחר היו יכולים לעשותו, ור’ יצחק ס”ל כדעת הרמב”ם (פ”ו מה’ ק”פ ה”ב) שמי שנטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו שוחטים עליו בשביעי שלו, וכבר בארתי בפ’ שמיני (סי’ כ”ה) שלדעת ר”ע שס”ל שם שגררום והוציאום לחוץ בחנית של ברזל לא נטמאו במשא המת, כי תיכף שהזיזום נתפזר אפרן, רק נטמאו ע”י החנית שחרב הרי הוא כחלל, וטומאת כלים אין הנזיר מגלח עליהם וע”כ משיב שהיו יכולים לטהר, [ור”ע יסבור שגם הנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין שוחטים עליו בשביעי שלו כמו שהשיג עליו הראב”ד לשטתו ואומר שלא מצא שרש לחילוק זה] ואמר ר’ יצחק למת מצוה נטמאי היינו שמת א’ מן הגרים, שהוא מת מצוה כי אין לו קרובים שמחויבים לטמא לו, כי מה שלא מת אחד מהם היה רק מישראל, שהם נמנו, לא מן הגרים: ויקרבו לפני משה ולפני אהרן כפלוגתא דפה פליגי ג”כ במ”ש בבנות צלפחד ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן. כמ”ש בספרי שם, ובב”ב (דף קי”ט) מפרש שר’ יאשיה סבר אין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב ור’ אליעזר סבר חולקים, ר”ל שכבר כללתי שכ”מ שהנושאים שוים במעלה בא אות היחס כפול עם כל שם ושם אבל במקום שהאחד עקר והשני טפל לא יבא אות היחס רק על שם העקרי כמ”ש באורך בפ’ אחרי (סי’ י”ז), והשתא לר’ אליעזר שס”ל חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב מפרש שהיו יושבים בבהמ”ד והגם שמשה הוא העקר כתב אל משה ואל אהרן שחלקי כבוד גם לאהרן, ור’ יאשי’ שס”ל אין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב היל”ל אל משה ואהרן אחרי שאהרן טפל אל משה, וע”כ ס”ל שבאו תחלה אל אהרן ואח”כ אל משה: 9:7 — ויאמרו האנשים ההמה אליו מ”ש האנשים ההמה מיותר, ופי’ חז”ל כי הזכיה הזאת שזכו שתאמר פרשה זו על ידיהם כמ”ש לקמן (ס”ס כב) שהיה זה זכות מיוחד היה ע”י שהיו אנשים מיוחדים כשרים וחרדים על המצות וע”י שבאו לישאל בעצמם לא ע”י שליח שזה מציין במלת ההמה ר”ל הם בעצתם, ועז”א שאין נשאלים אלא לבעל המעשה היינו שהזכות הזה שנשאל ה’ ממשה והשיב לו פ’ זו, היה צריך שבעל המעשה עצמו ישאל וזכותם עמדה להם: למה נגרע [תקנתי גירסת הספרי כפי הגהות הגר”א]. והנה הרמב”ם כתב (פ”ו מה’ ק”פ) טמא מת שחל שביעי שלו בע”פ אעפ”י שהוזה וטבל והרי הוא ראוי לאכול קדשים בערב אין שוחטים עליו אלא נדחה לפסח שני שנא’ ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא מפי השמועה למדו ששביעי שלהן היה, וע”ז שאלו אם ישחט עליהם והם יאכלו לערב, ופירש להם שאין שוחטים עליהם. ולפ”ז שהשאלה הראשונה היה אם יוכלו לשחוט ולזרוק קודם טבילה והזיה, כמו דקיי”ל בכל הזבחים ערל וטמא משלחים קרבנותיהם חוץ מפסח, כמ”ש בפסחים (דף סב), והשיב אין קדשים נאכלים בטומאה וכמו שפרש”י שם חוץ מפסח דבעינן ראוי לאכלו שאכילת בעליו מעכבת וא”ל א”כ יזרק הדם על הטומאה, ר”ל על טומאת טבול יום היינו שיזה ויטבול קודם הזריקה, והבשר נאכל לטהורים שבעת האכילה יהיה טהור, וע”ז שאל, ודעת הראב”ד שטבול יום של טמא מת שוחטין וזורקים עליו כמו טבול יום של שרץ, דבגמ’ (דף צ) מדמי להו להדדי, והם שחטו פסחיהם קודם שהזו וטבלו ועבר זמן שחיטת הפסח והשאלה היה אם הפסח כשר אם יזו ויטבלו עתה ויאכלוהו לערב בטהרה [עי’ במשנה למלך שם שפי’ כן דעת הראב”ד ] ובאה התשובה שאין שוחטין וזורקין על טמא מת ושרץ כדעת רב (שם), וכבר בארתי (בסי’ יט) שלדעת ר”ע שמישאל ואלצפן היו, נטמאו רק בטומאת חרב הרי הוא כחלל שגררום בשפודין של ברזל, וכבר באר הרמב”ם שם שאם נטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול, וא”כ לר”ע ע”כ שהיתה השאלה בשלא הוזו וטבלו, ועז”א שלא היתה השאלה על האכילה שזה ידע משה שא”נ בטומאה רק נסתפק אם יזרוק הדם עליהם קודם טבילה ויטבול אח”כ והשיבו לו שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, וי”ל שהיה השאלה סמוך לשקיעת החמה שלא היה פנאי לטבול קודם ולזרוק הדם אח”כ ואם יקדימו הטבילה תשקע החמה ויפסל הדם כי דם נפסל בשקיעת החמה והיה צריך לטבול ולזרוק הדם כאחד וכן תהיה זריקת הדם קודם גמר הטבילה, וע”ז באה התשובה שא”א ונדחו לפ”ש, ולפי מ”ש בחבורי אה”ח בארץ יהודה (סי’ א’ סק”ז) שלפמ”ש הרמב”ם (בפ”ז מה’ נזירות ה”ח) שיש דין מיוחד בנזיר שאם נגע באהל המת או בבגדים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו, והוכחתי שם שה”ה אם נגע בכלים הנוגעים במת ואח”כ נזר פקעה הטומאה ממנו לדעת הרמב”ם כדי שלא יסתור ימי הנזירות, וא”כ היה לאנשים האלה תקנה שידרו בנזירות ותפקע הטומאה מהם ויוכלו לעשות הפסח, וזה עצמו היה ספקו של משה אם מחויבים בפסח שני אחר שיש להם תקנה להפקיע הטומאה ע”י נזירות ולעשות פסח ראשון. והשיבו לו שזה דומה כדרך רחוקה אחר שלפי מה שהוא עתה שאינו נזיר הוא טמא ואינו ראוי להקריב פסח ראשון אין מחייבים אותם לידור בנזירות: 9:9 — כי יהיה טמא לנפש אחר שכל הטמאים נדחים לפסח שני היל”ל כי יהיה טמא, ולמה כתב לנפש, וכבר שאלו זאת בפסחים (דף סז) ומ”ש אביי שם ללמוד מזה דאין צבור נדחים לפ”ש לא שייך להספרי שלמד זה מלמוד אחר (ב”מ), ומשיב בספרי מפני שהיה השאלה על טמא לנפש השיב על דבר ששאל והנה לדעת הרמב”ם הנ”ל בסי’ הקודם שסובר דטבול יום של טמא מת נדחה לפ”ש והשאלה היה שהם היו טבולי יום מטומאת מת וקראו טמא מפני שלא העריב שמשו הוצרך לומר טמא לנפש כי טב”י דשרץ שוחטים וזורקים עליו, ואף לדעת הראב”ד שאין הבדל בין טב”י של מת ובין טב”י דשרץ והשאלה היה כשלא הזו וטבלו, בכ”ז תפס לשון טמא לנפש מפני שזה היה תשובה על שאלתם שכן שאלו, וז”ש זה דבר ששאל והוסיף דבר שלא שאל דהיינו דרך רחוקה שמזה ידעינן גם יתר הטמאים בבנין אב כי טמא מת יכול ואין רשאי לכנס לעזרה ודרך רחוקה רשאי ואינו יכול לכנס וידעינן שכל שא”א לכנס לעזרה והוא אונס יעשה פ”ש וה”ה שגג או נאנס, כמ”ש בפסחים (דף צג), ואם היה אומר טמא ודרך רחוקה שעל שניהם לא שאל הגם שהיינו יודעים כל הטמאים ודרך רחוקה, היינו אומרים רק אלה שא”י או שאינו רשאי, לא שגג או נאנס או מזיד שהיה יכול ורשאי: בדרך רחוקה לדעת ר”ע הוא ט”ו מיל רחוק מירושלים שאינו יכול לכנס לשם בשעת שחיטה כמ”ש עולא אליביה (פסחים דף צד ע”ב) ומ”ש רצה לעשות וא”י, עי’ (בדף צג) ובתד”ה ה”ג, ומ”ש רא”א וכו’ ר’ יהודה אומר [משמו כצ”ל] כ”ה בגמ’ (דף צד ע”ב) ושם גריס ריב”י אומר משום ר’ אליעזר וכ”ה בתוספתא פ”ח, ומ”ש נקוד על הה”א כ”ה במשנה (דף צג ע”ב) בשם ר’ יוסי שהנקודה מציין שצריך למחוק מלת רחוקה, כמ”ש אח”ז ובדרך לא היה ולא אמר ובדרך רחוקה לא היה כמ”ש בגמ’ (דף צד ע”ב) בשם ריה”ג, וע”ז מביא עשר נקודות בתורה כמ”ש במד’ רבה (פ”ג) ואבות דר”נ (פל”ג), ביניך נקוד יו”ד בתראה, ויאמרו אליו איה שרה נקוד על איו שם וב”מ (דף פז), ובקומה נקוד על הוא”ו כמ”ש (נזיר כג הוריות יו”ד ב”ר פ’ נא), וישקהו ב”ר ושה”ש רבה על פסוק צוארך כמגדל השן, את צאן נקוד על את וכ”ה במדרש, אשר נקוד על הרי”ש כמ”ש במסורה ובמד’ והגר”א סיים אלא שכאן החריבו גם את הערים ולהלן לא החריבו אלא את העם, ואהרן נקוד כ”ה בבכורות (דף ד) ובמד’, ועשרון נקוד וי”ו בתראה מנחות (פ”ז) וכן יש להגיה במד’ במדבר ובמס’ סופרים, וכ”ה במסורה ואדר”נ. אותיות לנו ולבנינו ועיי”ן של עד כולם נקודות (סנהדרין מג), ובספרים כתב אפי’ בדרך קרובה והוא טמא ולא מצאו בו כל אנשי חיל ידיהם והגר”א הגיה והוא טהור, וכן האמת לכן מחקתי מלת טמא, ומ”ש או לדורותיכם שינהג הדבר לדורות בארתי באורך בהתו”ה אמור (סי’ סו): 9:11 — על מצות ומרורים יאכלוהו לא ישאירו וכו’ ככל חקת הפסח וכו’ כבר התבאר למעלה (סי’ טז) שמ”ש בפסח ראשון ככל חקותיו וככל משפטיו במ”ש חקותיו היינו מצות שבגופו וככל משפטיו היינו מצות שעל גופו, ומלת כל מרבה מצות שלא על גופו, ופה שכתוב רק ככל חקת הפסח היינו מצות שבגופו לבד כמו צלי ושה תמים זכר בן שנה. אולם למה הוסיף מצות לא ישאירו ממנו ועצם לא תשברו שאלו מצות שבגופו ונדע מן ככל חקת הפסח, וזה ששאל הוסיף בו הכתוב שתי מצות ר”ל שהם מיותרים, ומשיב מפני שבמצות שבגופו הכתוב מדבר, וזה מוכח ממ”ש בפר’ ככל חקותיו וככל משפטיו שמ”ש ככל משפטיו היינו מצות שעל גופו ופה לא אמר רק ככל חקת הפסח ולא אמר ככל משפטיו, מבואר שרק במצות שבגופו הכתוב מדבר, ועז”א או אף למצה שבעה ולבעור חמץ, שהוא מצוה שלא על גופו, וזה מפרש בגמ’ פסחים (דף צה), וז”ל אמר מר יכול אף מצוה שלא על גופו הא אמרת במצוה שבגופו הכתוב מדבר, הכי קאמר השתא דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו אלמא יעשו אותו [ר”ל ככל חקת הפסח יעשו אותו] לאו דוקא [כי מצה הוא מצוה שעל גופו לא מצוה שבגופו] אימא הוה ליה כפרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואפי’ כל מילי נמי ת”ל ועצם לא תשברו בו מה עצם מצוה שבגופו וכו’, ר”ל שמזה ידעינן שמ”ש ככל חקת הפסח הוא דוקא מצוה שבגופו, ואיסי בן יהודה ס”ל שא”צ ללמוד זאת מן ועצם לא תשברו בו, כי מ”ש ככל חקת הפסח מוסב על פרשת זאת חקת הפסח שבפ’ בא, ושם לא נמצא רק מצות שבגופו, כל בן נכר לא יאכל בו לא תוציא וכו’ וידעינן מזה כל מצות שבגוף הפסח בעשייתו גם שיהיה זכר בן שנה וצלי שלא נזכר בפרשת זאת חקת הפסח רק בפ’ הקודמות. כי זה נכלל במ”ש יעשו אותו שזה שייך לעשייתו, וע”כ הוצרך לכתוב שנית על מצות ומרורים וכן לא ישאירו ממנו עד בקר שזה לא כתוב בפרשת זאת חוקת הפסח רק בפרשות הקודמות ואינו נכלל במ”ש בכל חקת הפסח, ומ”ש בפסח שני ועצם לא תשברו בו הגם שזה כתוב בפ’ זאת חקת הפסח מפרש בגמרא שמבע”ל לאחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח. ובמ”ש מיושב מה שהתפלאו רש”י ותוס’ שם עמ”ש איסי בן יהודה האי עצם מאי עביד ליה תימא לאיסי לא ישאירו ממנו מאי עביד ליה, ולמ”ש מ”ש איסי במצוה שבגופו מדבר היינו מצוה שנאמר בפרשת זאת חקת הפסח, וכבר העירותי כן בפירוש המכלתא בא (סי’ פז) עיי”ש: 9:13 — יעשו אותו ממ”ש בלשון רבים משמע שקאי על הצבור, כמ”ש באילת השחר (כלל קסא), ע”ז משיב שתפס לשון רבים מפני שהשואלים היו רבים כמ”ש ויהי אנשים ובא התשובה ע”מ ששאל (כנ”ל סי’ כג) ור’ נתן משיב שנתמעט ממ”ש איש איש שממעט צבור (כמ”ש בפסחים דף סו ע”ב ובחולין דף כח), ותקנתי כנוסח הגר”א: וחדל לעשות הפסח משמע שהיה ביכלתו לעשות וזה כשלא היה רחוק ט”ו מיל כר”ע (למעלה סי’ כד) שמ”ש דברי ר”ע מוסב לכאן, לא עמ”ש הנפש ההיא מזידה, וכן במכילתא (בא סי’ נז) מ”ש מזידה דברי ר”ע מחקו הגר”א ונשתרבב הלשון מכאן, ומ”ש ונכרתה וכו’ התבאר בפרטות צו (סי’ קלב): כי קרבן ה’ לא הקריב במועדו ברייתא זו כר”נ בפסחי’ (בדף צא) שרק על פסח ראשון ענוש כרת שמ”ש כי קרבן ה’ לא הקריב במועדו מדבר בפסח ראשון, שלכן אמר במועדו כי פ”ר דוחה שבת וטומאה, משא”כ אם ידבר בפסח שני איך אמר במועדו הלא פסח שני אינו דוחה טומאה, ושואל אתה אומר ר”ל אתה מוכיח שמדבר בפ”ר מצד שדוחה טומאה, נאמר שמדבר בפסח שני וגם הוא ידחה טומאה, ע”ז משיב כל עצמו אינו בא אלא מפני הטומאה, כן יש לישב גירסת הספרים. אולם בילקוט גריס על פסח ראשון ענוש כרת א”א על פסח ראשון או לא ענש אלא על פסח שני אמרת איזה מועד זה ראשון, ד”א כי קרבן ה’ לא הקריב במועדו בא הכתוב ולימד על פסח שני שדוחה את השבת או ידחה את הטומאה וכו’ וגירסא זו נמצאת בתוס’ (יומא נא) ונתקשו בה מאד שתחלה סובר כר’ נתן ואח”כ כרבי שמ”ש כי קרבן וכו’ קאי על פסח שני, בפרט שהספרי סתם לקמן (סי’ למ”ד) כר’ נתן עיי”ש, וגם גי’ הגר”א דחוקה ולכן הנחתי בפנים הגי’ הישנה: חטאו ישא האיש ההוא כבר התבאר באה”ש שכ”מ שכתוב איש י”ל להוציא אשה אבל נפש כולל גם אשה, ובילקוט סיים רש”א חטאו ישא האיש ההוא להוציא את האשה ועי’ בפסחים (דף צא ע”ב): 9:14 — וכי יגור אתכם גר מאמר זה הובא גם במכלתא (סי’ צז) עמ”ש גבי פסח ראשון וכי יגור אתך גר, ושם בארתי עפ”י הכלל שבידי שיש הבדל בין לשון הגר בתוככם ובין הגר אתכם, שהגר אתכם מורה שנתגייר מקרוב, והלמוד הראשון שלא יעשה פסח ראשון למד מפ’ בא, והלמוד השני שלא יעשה פסח שני למד מפה, וסתמא זו כר’ נתן (בפסחים דף צג) שגר שנתגייר בין שני פסחים פטור מפ”ש, ומ”ש אין לי אלא הפסח ששוה גר לאזרח התבאר בארוכה בהתו”ה ויקרא (סי’ קצא):

הערות

אירוע זה מתיאר דוקט קדושה חדש - פסח שני ליום 14 אייר (חודש שני). טמאים לנפש או בדרך רחוקה זכאים לעשות פסח חודשיים מאוחר יותר. זו דוגמה של גמישות וחמלה בדין - לא נזרקים, אלא יש להם הזדמנות שנייה. מראה חן לתשובה וזכות שנייה.

ניווט

קישורים חוזרים