עגל זהב - החטא
פסוקים
וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃
וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאׇזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃
וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כׇּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאׇזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃
וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַיהֹוָ֖ה מָחָֽר׃
וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק׃ {פ}
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃
וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃
וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהֹוָה֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃
לָ֩מָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃
זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכׇל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃
וַיִּנָּ֖חֶם יְהֹוָ֑ה עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃ {פ}
וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים׃
וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃
וַיִּשְׁמַ֧ע יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־ק֥וֹל הָעָ֖ם בְּרֵעֹ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בַּֽמַּחֲנֶֽה׃
וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃
וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃
וַיִּקַּ֞ח אֶת־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר־דָּ֑ק וַיִּ֙זֶר֙ עַל־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃
וַיֹּ֣אמֶר אַהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא׃
וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃
וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה׃
דמויות
מיקום
אפיונים
- אפיון - בחירה ודחייה | ניתן לראות דפוס זה באירוע זה
- אפיון - עונש וגלות | ניתן לראות דפוס זה באירוע זה
מפרשים
רש”י
32:1 — כי בשש משה: כְּתַרְגּוּמוֹ, לְשׁוֹן אִחוּר, וְכֵן בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ (שופטים ה’), וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ (שם ג’); כִּי כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לָהָר אָמַר לָהֶם לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם אֲנִי בָא בְּתוֹךְ שֵׁשׁ שָׁעוֹת, כִּסְבוּרִים הֵם שֶׁאוֹתוֹ יוֹם שֶׁעָלָה מִן הַמִּנְיָן הוּא, וְהוּא אָמַר לָהֶם שְׁלֵמִים – אַרְבָּעִים יוֹם וְלֵילוֹ עִמּוֹ – וְיוֹם עֲלִיָּתוֹ אֵין לֵילוֹ עִמּוֹ, שֶׁהֲרֵי בְז’ בְּסִיוָן עָלָה, נִמְצָא יוֹם אַרְבָּעִים בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז. בְּי”ו בָּא שָׂטָן וְעִרְבֵּב אֶת הָעוֹלָם, וְהֶרְאָה דְּמוּת חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה וְעִרְבּוּבְיָה, לוֹמַר וַדַּאי מֵת מֹשֶׁה לְכָךְ בָּא עִרְבּוּבְיָא לָעוֹלָם, אָמַר לָהֶם מֵת מֹשֶׁה, שֶׁכְּבָר בָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא בָּא וְכוּ’ כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת שַׁבָּת (דף פ”ט); וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁלֹא טָעוּ אֶלָּא בְּיוֹם הַמְעֻנָּן בֵּין קֹדֶם חֲצוֹת בֵּין לְאַחַר חֲצוֹת, שֶׁהֲרֵי לֹא יָרַד מֹשֶׁה עַד יוֹם הַמָּחֳרָת, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת: 32:1 — אשר ילכו לפנינו: אֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה אִוּוּ לָהֶם (סנהדרין ס”ג): 32:1 — כי זה משה האיש: כְּמִין דְּמוּת מֹשֶׁה הֶרְאָה לָהֶם הַשָּׂטָן, שֶׁנּוֹשְׂאִים אוֹתוֹ בַּאֲוִיר רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם (שבת פ”ט): 32:1 — אשר העלנו מארץ מצרים: וְהָיָה מוֹרֶה לָנוּ דֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ, עַתָּה צְרִיכִין אָנוּ לֶאֱלוֹהוֹת אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ: 32:2 — באזני נשיכם: אָמַר אַהֲרֹן בְּלִבּוֹ: הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים חָסִים עַל תַּכְשִׁיטֵיהֶן, שֶׁמָּא יִתְעַכֵּב הַדָּבָר וּבְתוֹךְ כָּךְ יָבֹא מֹשֶׁה, וְהֵם לֹא הִמְתִּינוּ וּפָרְקוּ מֵעַל עַצְמָן: 32:2 — פרקו: לְשׁוֹן צִוּוּי, מִגִּזְרַת פָּרֵק לְיָחִיד, כְּמוֹ בָּרְכוּ מִגִּזְרַת בָּרֵךְ: 32:3 — ויתפרקו: לְשׁוֹן פְּרִיקַת מַשָּׂא, כְּשֶׁנְטָלוּם מֵאָזְנֵיהֶם נִמְצְאוּ הֵם מְפֹרָקִים מִנִּזְמֵיהֶם, דישקריי”ר בְּלַעַז: 32:3 — את נזמי: כְּמוֹ מִנִּזְמֵי, כְּמוֹ כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר (שמות ט’) – מִן הָעִיר: 32:4 — ויצר אתו בחרט: יֵשׁ לְתַרְגְּמוֹ בִשְׁנֵי פָנִים, הָאֶחָד וַיָּצַר – לְשׁוֹן קְשִׁירָה, בַּחֶרֶט – לְשׁוֹן סוּדָר, כְּמוֹ וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים (ישעיהו ג’), וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים (מלכים ב ה’), וְהַשֵּׁנִי וַיָּצַר – לְשׁוֹן צוּרָה, בַּחֶרֶט – כְּלֵי אֻמָּנוּת הַצּוֹרְפִין שֶׁחוֹרְצִין וְחוֹרְתִין בּוֹ צוּרוֹת בְּזָהָב, כְּעֵט סוֹפֵר הַחוֹרֵת אוֹתִיּוֹת בְּלוּחוֹת וּפִנְקָסִין, כְּמוֹ וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ (ישעיהו ח’), וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס וְצַר יָתֵיהּ בְּזִיפָא, לְשׁוֹן זִיּוּף, הוּא כְּלִי אֻמָּנוּת שֶׁחוֹרְצִין בּוֹ בְּזָהָב אוֹתִיּוֹת וּשְׁקֵדִים, שֶׁקּוֹרִין בְּלַעַז ניי”ל, וּמְזַיְּפִין עַל יָדוֹ חוֹתָמוֹת: 32:4 — עגל מסכה: כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִיכוֹ לָאוּר בְּכוּר, בָּאוּ מְכַשְּׁפֵי עֵרֶב רַב שֶׁעָלוּ עִמָּהֶם מִמִּצְרַיִם וַעֲשָׂאוּהוּ בִכְשָׁפִים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִיכָה הָיָה שָׁם, שֶׁיָּצָא מִתּוֹךְ דִּמּוֹסֵי בִּנְיָן שֶׁנִּתְמַעֵךְ בּוֹ בְּמִצְרַיִם, וְהָיָה בְיָדוֹ שֵׁם וְטַס שֶׁכָּתַב בּוֹ מֹשֶׁה “עֲלֵה שׁוֹר” “עֲלֵה שׁוֹר” לְהַעֲלוֹת אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף מִתּוֹךְ נִילוּס – וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹךְ הַכּוּר וְיָצָא הָעֵגֶל (תנחומא): 32:4 — מסכה: לְשׁוֹן מַתֶּכֶת; דָּ”אַ קכ”ה קַנְטְרִין זָהָב הָיוּ בוֹ כְּגִימַטְרִיָּא שֶׁל מַסֵּכָה (שם): 32:4 — אלה אלהיך: וְלֹא נֶאֱמַר אֵלֶּה אֱלֹהֵינוּ, מִכָּאן שֶׁעֵרֶב רַב שֶׁעָלוּ מִמִּצְרַיִם הֵם שֶׁנִּקְהֲלוּ עַל אַהֲרֹן וְהֵם שֶׁעֲשָׂאוּהוּ, וְאַחַר כָּךְ הִטְעוּ אֶת יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו (שם): 32:5 — וירא אהרן: שֶׁהָיָה בוֹ רוּחַ חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב (תהלים ק”ו), וְרָאָה שֶׁהִצְלִיחַ מַעֲשֵׂה שָׂטָן וְלֹא הָיָה לוֹ פֶּה לִדְחוֹתָם לְגַמְרֵי: 32:5 — ויבן מזבח: לִדְחוֹתָם: 32:5 — ויקרא חג לה’ מחר: וְלֹא הַיּוֹם, שֶׁמָּא יָבֹא מֹשֶׁה קֹדֶם שֶׁיַּעַבְדוּהוּ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ; וּמִדְרָשׁוֹ, בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, דְּבָרִים הַרְבֵּה רָאָה אַהֲרֹן – רָאָה חוּר בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁהָיָה מוֹכִיחָם וַהֲרָגוּהוּ, וְזֶהוּ וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו – וַיָּבֶן מִזָּבוּחַ לְפָנָיו – וְעוֹד רָאָה וְאָמַר מוּטָב שֶׁיִּתָּלֶה בִי הַסֵּרָחוֹן וְלֹא בָהֶם, וְעוֹד רָאָה וְאָמַר אִם הֵם בּוֹנִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ, זֶה מֵבִיא צְרוֹר וְזֶה מֵבִיא אֶבֶן וְנִמְצֵאת מְלַאכְתָּן עָשׂוּי בְּבַת אַחַת, מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי בוֹנֶה אוֹתוֹ וַאֲנִי מִתְעַצֵּל בִּמְלַאכְתִּי, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מֹשֶׁה בָא: 32:5 — חג לה’: בְּלִבּוֹ הָיָה לַשָּׁמַיִם, בָּטוּחַ הָיָה שֶׁיָּבֹא מֹשֶׁה וְיַעַבְדוּ אֶת הַמָּקוֹם: 32:6 — וישכימו: הַשָּׂטָן זֵרְזָם, כְּדֵי שֶׁיֶּחֶטְאוּ: 32:6 — לצחק: יֵשׁ בְּמַשְׁמַע הַזֶּה גִּלּוּי עֲרָיוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּ’ לְצַחֶק בִּי (בראשית ל”ט), וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּ’ יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ (שמואל ב ב’), אַף כָּן נֶהֱרַג חוּר (שמות רבה): 32:7 — וידבר: לְשׁוֹן קֹשִׁי הוּא, כְּמוֹ וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת (בראשית מ”ב): 32:7 — לך רד: מִגְּדֻלָּתְךָ – לֹא נָתַתִּי לְךָ גְּדֻלָּה אֶלָּא בִשְׁבִילָם (ברכות ל”ב), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְנַדָּה מֹשֶׁה מִפִּי בֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה (תנחומא): 32:7 — שחת עמך: שִׁחֵת הָעָם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא עַמְּךָ – עֵרֶב רַב שֶׁקִּבַּלְתָּ מֵעַצְמְךָ וְגִיַּרְתָּם וְלֹא נִמְלַכְתָּ בִּי, וְאָמַרְתָּ טוֹב שֶׁיִּדְבְּקוּ גֵרִים בַּשְּׁכִינָה – הֵם שִׁחֲתוּ וְהִשְׁחִיתוּ (שמות רבה): 32:9 — קשה ערף: מַחֲזְרִין קְשִׁי עָרְפָּם לְנֶגֶד מוֹכִיחֵיהֶם וּמְמָאֲנִים לִשְׁמֹעַ: 32:10 — הניחה לי: עֲדַיִן לֹא שָׁמַעְנוּ שֶׁהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עֲלֵיהֶם וְהוּא אוֹמֵר הַנִּיחָה לִּי? אֶלָּא כָּאן פָּתַח לוֹ פֶּתַח וְהוֹדִיעוֹ שֶׁהַדָּבָר תָּלוּי בּוֹ – שֶׁאִם יִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם לֹא יְכַלֵּם (ברכות ל”ב): 32:11 — למה ה’ יחרה אפך: כְּלוּם מִתְקַנֵּא אֶלָּא חָכָם בְּחָכָם, גִּבּוֹר בְּגִבּוֹר: 32:12 — והנחם: הִתְעַשֵּׁת מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת – לְהֵיטִיב לָהֶם 32:12 — על הרעה: אֲשֶׁר חָשַׁבְתָּ לָהֶם: 32:13 — זכר לאברהם: אִם עָבְרוּ עַל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, אַבְרָהָם אֲבִיהֶם נִתְנַסָּה בַעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת וַעֲדַיִן לֹא קִבֵּל שְׂכָרוֹ, תְּנֵהוּ לוֹ וְיֵצְאוּ עֲשָׂרָה בַעֲשָׂרָה (תנחומא): 32:13 — לאברהם ליצחק ולישראל: אִם לִשְׂרֵפָה הֵם, זְכֹר לְאַבְרָהָם שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לִשָּׂרֵף עָלֶיךָ בְּאוּר כַּשְׂדִים, אִם לַהֲרִיגָה, זְכֹר לְיִצְחָק שֶׁפָּשַׁט צַוָּארוֹ לַעֲקֵדָה, אִם לְגָלוּת, זְכֹר לְיַעֲקֹב שֶׁגָּלָה לְחָרָן, וְאִם אֵינָן נִצּוֹלִין בִּזְכוּתָן, מָה אַתָּה אוֹמֵר לִי וְאֶעֱשֶה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל? וְאִם כִּסֵּא שֶׁל ג’ רַגְלַיִם אֵינוֹ עוֹמֵד לְפָנֶיךָ בִשְׁעַת כַּעַסְךָ, קַל וָחֹמֶר לְכִסֵּא שֶׁל רֶגֶל אַחַת (ברכות ל”ב): 32:13 — אשר נשבעת להם בך: לֹא נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בְּדָבָר שֶׁהוּא כָּלֶה – לֹא בַשָּׁמַיִם וְלֹא בָאָרֶץ וְלֹא בֶהָרִים וְלֹא בַּגְּבָעוֹת – אֶלָּא בְךָ, שֶׁאַתָּה קַיָּם וּשְׁבוּעָתְךָ קַיֶּמֶת לְעוֹלָם, שֶׁנֶּ’ בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה’ (בראשית כ”ב), וּלְיִצְחָק נֶאֱמַר וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ (שם), וּלְיַעֲקֹב נֶאֱמַר אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה (שם ל”ה) – נִשְׁבַּע לוֹ בְּאֵל שַׁדַּי: 32:15 — משני עבריהם: הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת נִקְרָאוֹת, וּמַעֲשֵׂה נִסִּים הוּא (שבת ק”ד): 32:16 — מעשה אלהים המה: כְּמַשְׁמָעוֹ – הוּא בִּכְבוֹדוֹ עֲשָׂאָן; דָּ”אַ, כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ כָּל עֲסָקָיו שֶׁל פְּלוֹנִי בִּמְלָאכָה פְּלוֹנִית, כָּךְ כָּל שַׁעֲשׁוּעָיו שֶׁל הַקָּבָּ”ה בַּתּוֹרָה: 32:16 — חרות: לְשׁוֹן חרת וחרט אֶחָד הוּא, שְׁנֵיהֶם לְשׁוֹן חִקּוּק, אנטלי”יר בְּלַעַז: 32:17 — ברעה: בַּהֲרִיעוֹ, שֶׁהָיוּ מְרִיעִים וּשְׂמֵחִים וְצוֹחֲקִים: 32:18 — אין קול ענות גבורה: אֵין קוֹל הַזֶּה נִרְאֶה קוֹל עֲנִיַּת גִּבּוֹרִים הַצּוֹעֲקִים “נִצָּחוֹן” וְלֹא קוֹל חַלָּשִׁים שֶׁצּוֹעֲקִים “וַי אָנוּסָה”: 32:18 — קול ענות: קוֹל חֵרוּפִין וְגִדּוּפִין, הַמְעַנִּין אֶת נֶפֶשׁ שׁוֹמְעָן כְּשֶׁנֶּאֱמָרִין לוֹ: 32:19 — וישלך מידו וגו’: אָמַר: מַה פֶּסַח שֶׁהוּא אֶחָד מִן הַמִּצְווֹת, אָמְרָה תוֹרָה כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות י”ב), הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כָּאן וְכָל יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּדִים וְאֶתְּנֶנָּה לָהֶם? (שבת פ”ז): 32:19 — תחת ההר: לְרַגְלֵי הָהָר: 32:20 — ויזר: לְשׁוֹן נִפּוּץ, וְכֵן יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית (איוב י”ח), וְכֵן כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת (משלי א’), שֶׁזּוֹרִין בָּהּ דָּגָן וְקִטְנִיּוֹת: 32:20 — וישק את בני ישראל: נִתְכַּוֵּן לְבָדְקָן כְּסוֹטוֹת; שָׁלֹשׁ מִיתוֹת נִדּוֹנוּ שָׁם, אִם יֵשׁ עֵדִים וְהַתְרָאָה בְּסַיִף – כְּמִשְׁפַּט אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁהֵן מְרֻבִּין – עֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה בְּמַגֵּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּגֹּף ה’ אֶת הָעָם, לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה בְּהִדְרוֹקָן, שֶׁבְּדָקוּם הַמַּיִם וְצָבוּ בִטְנֵיהֶם (יומא ס”ו): 32:21 — מה עשה לך העם: כַּמָּה יִסּוּרִים סָבַלְתָּ שֶׁיִּסְּרוּךָ עַד שֶׁלֹּא תָבִיא עֲלֵיהֶם חֵטְא זֶה: 32:22 — כי ברע הוא: בְּדֶרֶךְ רַע הֵם הוֹלְכִין תָּמִיד, וּבְנִסְיוֹנוֹת לִפְנֵי הַמָּקוֹם: 32:24 — ואמר להם: דָּבָר אֶחָד – “לְמִי זָהָב” לְבַד – וְהֵם מִהֲרוּ וְהִתְפָּרְקוּ וַיִּתְּנוּ לִי: 32:24 — ואשלכהו באש: וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה, וְיָצָא:
מלבי”ם
32:1 — וירא העם כי בושש משה, כבר האריכו בזה חכמי קדם למצוא למוד זכות על ישראל אשר היו לשמצה בקמיהם, ואשר גם בעינינו יפלא איך אחר שראו בעיניהם את כל מעשה ה’ הגדול אשר עשה לעיניהם, ואחרי שמעו קול אלהים חיים מדבר מתוך האש לא תעשה לך פסל וכל תמונה, השחיתו התעיבו מעלליהם וישתחוו לתבנית שור אוכל עשב, ויאמר הכוזרי כי באשר כל העו”ג בעת ההיא היו עובדים צורות, וגם ישראל בצאתם ממצרים הלך ה’ לפניהם בעמוד אש וענן והיו משתחוים נכחו לאלהים, וכאשר עלה משה להר הבטיחם להביא לוחות האבנים ולעשות ארון הברית ששם ישכין ה’ שכינתו בתוכם והם יקבילו נגדו לאלהים בעבודתם לאלהים, וכאשר בושש משה לבא ולא לקח עמו צדה וחשבו כי איננו, התקבצו ההמון מהם לבקש צורה מוחשת יכונו נגדה לאלהים כמו שאנו עושים גם היום בשמים ובכל דבר שאנו יודעים שתנועתו בחפץ האלהים מבלי טבע או רצון אדם, כמו שאנו אומרים שה’ שוכן שמים והשמים מכון כסאו, ובכ”ז לא שכחו אל מוראם ממצרים והיה רק מרי בקצת מצותיו וכו’, וכ”כ הראב”ע שמ”ש קום עשה לנו אלהים הוא כבוד חונה בצורת גויה כמו ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל, וחז”ל במדרש תנחומא אמרו שראו את המרכבה ושמטו פני שור מהשמאל ועשו צורתו, וכונתם כי התבאר אצלי בפירוש. מעשה המרכבה שיחזקאל ראה במרכבה הראשונה צורת שור מהשמאל, ובמרכבה השניה ראה תמורתו צורת כרוב, ובארתי שם כי יחזקאל ראה את החיות נושאי המרכבה שלפעמים ילכו ברגליהם, ופעמים יעופו בכנפיהם, והיינו שבעת ינהגו את האופנים שהם המערכת ע”פ הסדר הטבעי זה יקרא הליכה, ואז יקראו בשם חיות, כמו שהחיה אין לה בחירה במעשיה, רק תנועתה הוא לפי הטבע המוטבע בה, כן הנהגת הטבע היא מוכרחת לפי חקות שמים בלא בחירה וחפשיית, אבל בעת ינהיגו את האופנים למעלה מן הטבע לפי ההשגחה והנס ולפי השכר והמעשה, אז יתרוממו למעלה וירומו האופנים עמהם וזה נקרא עפיפה, ואז יתראו ידי אדם תחת כנפיהם כי אז יפעלו ברצון ובחירה, כאדם שעכשיו בחיריים לפי השכל, ואז יקראו בשם כרובים, שהכרוב יש לו פני אדם, ור”ל כנפים לעוף למעלה ולהתרומם מעל הארץ, ושם בארנו שבעת יעופו החיות בכנפיהם שהוא בעת ינהגו לפי הנס וההשגחה למעלה מן הטבע, ימשכו שפעם מן העולם שלמעלה מהם שהוא עולם הכסא, ואז כנפיהם ישרות לקבל השפע דרך הרקיע שעל ראשי החיות מן עולם הכסא, שראהו יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא, וכבר בארנו בפרשת משפטים, שהיה הבדל בהשגה [בעת עלו הזקנים להר עם משה] בין הזקנים ובין יתר אצילי בני ישראל, שהזקנים ראו את אלהי ישראל, היינו שהשיגו את ההנהגה שמנהיג מצד שהוא אלהי ישראל, שמנהיג בדרך השגחה נסיית, והנהגה זו נמשכת מעולם הכסא, לפי המעשה והגמול והעונש, שלכן ראו תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, נמצא ראו את המרכבה כמו שהיא מושפעת מעולם הכסא כמו שראה ישעיה שרפים עומדים ממעל לו, אבל יתר אצילי בני ישראל לא הגיעו להשגה זאת רק ראו את האלהים דהיינו שהשיגו אותו כפי שהוא מנהיג ההנהגה הכללית שאז נקרא אלהים סתם, לפ”ז אהרן והזקנים ראו החיות בצורת כרובים, שצורה זו יש לה בעת העפיפה שהיא ההנהגה הנסיית, ותחת פני שור ראו פני כרוב, אבל אצילי בני ישראל שלמטה מהם במדרגה ראו פני שור מהשמאל, וכשר ידעו ממשה שיביא להם צורה מן המרכבה שעליו ישכון כבוד ה’, רק היה עתיד להביא צורת הכרובים שתחת כנפיהם שכן ה’ בקדש הקדשים, וה’ הזהיר לא תעשון אתי אלהי כסף שמפרש במכלתא שהוא אזהרה שלא יעשו הכרובים מכסף רק מזהב, וזה כבר הודיע משה לישראל וידעו שיביא צורה מזהב שעליו ישכון כבוד ה’, והזקנים לפי השגתם השיגו האמת שיהיו צורת כרובים, שזה מורה על ההנהגה שינהיג מצד שהוא אלהי ישראל בדרך הנסים והפלאות, וההמונים שראו המרכבה בשפל המדרגה שנראית בצורת חיות ראו פני שור מהשמאל, ואם היה עושה להם צורת כרובים סוככים בכנפיהם על ארון הברית לא היה חטא בזה רק מה שיקדימו העשיה קודם. שהביא לוחות הברית שעליהם יסוככו כנפי הכרובים, וההמונים שעשו תחת זה צורת שור שזה מציין ההנהגה בעת יונהגו לפי המערכת ככל הגוים, והיה זה חטא לפי האמת, אבל יש בו למוד זכות לפי טעותם והשגתם המשובשת, ובזה נבא אל הבאור, שהכתוב יציע ענין המעשה באופן שיקל החטא ולא יפליא אותנו כל כך על עם ה’, א) הסבה היה כי בושש משה לרדת מן ההר, והוא נפרד מאתם על מנת לשוב וכבר עברו מ”ם יום ולא לקח עמו לחם ומים, וחשבו שא”א שיתקיים בלי מזון מ”ה יום, ושהגוף יצטרך מזון להשלים הניתך, וע”כ הגם שהאמינו במשה שאמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם, בכ”ז חשבו ששב נפש משה נפרדת מחומר ונעשה בגופו כמו בגוף חנוך ואליהו, שנשאר ביסוד האש והתפרדו חלקיו, והוא התעלה להיות מלאך ושכל מופשט מחומר עד שלא יראו אותו עוד בעין בשר, והם צריכים מנהיג שיראוהו, וכמו שהיה עד הנה שהגם שמשה היה איש האלהים, שפנימותו היה אלהות וה’ שכן בו, והיה מופשט מגופו, בכ”ז התראה אליהם בצורת נפש אלהית חונה בגויה ובאופן זה הוציאה במצרים, וצריכים עתה מנהיג מוחש שיעמוד במקומו שיראוהו בעיניהם וימצא עמהם בין עדתם במחנה, ב) ויקהל העם על אהרן, שבכ”ז לא יצא הדבר מחכמי העדה ואציליה רק מן העם ההמונים שעז”א ויקהל, שמבואר אצלנו שיש הבדל בין קהל ובין עדה ובין מקהיל ובין מיעד, שעדה נקראו בעת שזקניהם בראשיהם, וקהל ומקהיל הוא בעת רגשת ההמון, שהם נקהלים לא מתועדים, ועז”א העם ר”ל מה שראו והורע בעיניהם בשישת משה וכן הקהלה על אהרן יצא מן העם ההמונים, וחז”ל אמרו שהיה עקרו מן הערב רב כמו שיתבאר (בפרשה ז’), ובאשר רצו מנהיג שילך לפניהם, ובתחלה בעת המסע הלך לפניהם ה’ בעמוד אש וענן והיה הכבוד מוחש ע”י האש והענן, ועתה שעמדו במק”א היה הענן והאש בראש ההר וחשבו שלא ינהיגם עוד בעת המסע, ורצו מנהיג אחר, רצו לעשות בדרך החכמה כעין טלמס שבו ישכון ה’, וידוע שענני הכבוד היו בזכות אהרן, לפ”ז הכבוד שהתלבש בצורה מוחשת היה בכחו של אהרן, לכן בקהלו לתכלית זה על אהרן. ויאמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, בארו בפירוש שאינם רוצים אלהים לעבדו, שע”ז לא היה להם לומר כי זה משה האיש וכו’, רק רוצים מנהיג שינהיגם כמו שמשה היה מנהיג אותם וה’ ישכין שכינתו ואלהותו עליו כמו ששכן על משה בעידו מלובש בגויה, ובארו הטעה כי זה משה האיש, ר”ל הגם שברור בעיניהם שמשה הרוחני והאלהי עדיין חי ונמצא אתם כמו שהבטיחם שישוב אליהם, אבל משה האיש, ר”ל משה הגשמיי, ר”ל גופו שהיה האלהות מלובש בו, שזה העלנו מארץ מצרים שאז היה מלובש בגויה ודבר אתם פנים אל פנים לשפטם ולהנהיגם לא ידענו מה היה לו, כי א”א שחלק האישיית והחמריית שלו יתקיים זמן רב כזה בלא מזון והם צריכים מנהיג מלובש בגויה: 32:2 — ויאמר אליהם אהרן, ובאשר ידע אהרן כי משה ישוב אליהם בגוף ונפש, ורצה שימשך הדבר עד שבתוך כך יבא משה, אמר אליהם שאל טלמס זה צריך דוקא זהב ודוקא נזמי האזן שחביבים עליהם, שע”י שיתנו הנאהב והיקר בעיניהם תחול עליו עמן הרוחני, וחשב שע”י שהנשים ובניהם לא יתרצו לתת נזמי אזניהם ימשך הדבר ויתבטל עד יבא משה, וגם רמז להם דברי מוסר באשר שמעו בסיני שלא יהיה להם פסל וכל תמונה, וקבלו עליהם דברי ה’ וזה עדי אזניהם, כמ”ש (משלי כ״ה:י״ב) נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אזן שומעת, ועתה הגם שהם רוצים לפרק תכשיט אזניהם ולחלל ברית ה’ עדיין נשיהם ובניהם נזמיהם באזניהם, ולא הסירו את עדים מהר חורב, וצריך שהם ג”כ יסכימו ע”ז, ובאמת לא רצו הנשים לסור מעל ה’ ולהסיר תכשיט אזניהם רק, 32:3 — ויתפרקו נזמי הזהב אשר באזניהם, ובנמשל שהסירו ג”כ עדי אזניהם מ”ש נעשה ונשמע 32:4 — ויקח מידם ויצר איתו בחרט, אחר שראה שמהרו להביא לקח מידם כדי שיעכב המעשה בכל מה שיוכל, וכבר בארנו באה”ש (כלל טז) שהעשיה תפול בין ע”מ שנעשה בעצמו בין ע”מ שנעשה בפקודתו, כמו לא תעשה לך פסל שאין הבדל בין אם עושה בעצמו או עושה ע”י אומן, וכן מ”ש ויעשהו עגל אין הפי’ שעשה בידו רק שנעשה בסבתו כמ”ש על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, ומבואר בדחז”ל כי בין הערב רב שעלו עמם היו חרטומים ומכשפים והם עשו את העגל, ונראה שחרט הוא מענין חרטום, וכבר בארתי מ”ש (ישעיהו ח׳:א׳) וכתוב עליו שחרט אניש שיינו בכתב חרטום, שהיו כותבים על ידי ציורים ותמונות של חיות ועופות ואילנות, ומלת ויצר הוא מענין צורה ומלת אותו פי’ אות שלו [כמש”פ מ”ש וה’ אותי כגבור עריץ (ירמיהו כ׳:י״א) ה’ אות שלי] ור”ל שאהרן מסר לחרטומים שהיו שם שיודעים לצייר צורות מורים על ענינים סימנים שיציירו האות והסימן שרצה לצייר, ואהרן רצה לצייר צורת כרוב, שהיא הצורה שראה במרכבה ושישכון במשכן על ארון העדות, ונסה לצייר אות וסימן שהיה בידו בעת המחזה על ידי חרט, והחרט שהם חרטומי מצרים עשו אותו עגל מסכה, וציירו צורת שור כפי שחזו אצילי בר ישראל בעת השגת המרכבה, וכמ”ש במדרש שגנבו דמות שור מהמרכבה, ויאמרו והחרטומים עם הערב רב אמרו אל ישראל אלה אלהיך ישראל, ר”ל בצורה זאת שוכן אלהי ישראל, אשר העלוך, ובכ”ז לא אמרו שהעגל הוא האלוה רק שהוא הטלמס והדמות שהאלהות שוכן בו, כמו ששכן אח”כ בין הכרובים, ויתכן ג”כ שהחרטום הוא כוון בעצם לצורת שור שהיו עובדים במצרים, אבל לישראל אמרו, שאל מוציאם ממצרים שוכן בצורה זאת והוא ינהיג אותם תחת משה בכבוד שוכן בגויה: 32:5 — וירא אהרן, כשראה שנעשה המכשול על ידו בקש לתקן זאת ובנה מזבח לה’, ויקרא ויכריז שהחג יהיה מחר לא היום, ולא לע”ז רק לה’, ובזה רצה לתקן שלא ישתפו ש”ש וד”א רק חג לה’ וגם לדחותו ליום המחרת שידע שמחר ירד משה מן ההר: 32:6 — וישכימו, אבל הם השכימו ממהרת לפני רדת משה ויעלו עולות ועי”כ ויקומו לצחק, כפי מנהג המצריים בעבודת השור שהיו עושים צחוק ומחולות: 32:7 — וידבר ה’, ואח”כ אמר ויאמר ה’ אל משה, כי ענין משה עם ישראל יושקף בב’ בחינות, בצד אחד יושקף שעקר שליחות משה וכל האותות אשר עשה ה’ עמו ומדרגת נבואתו הכל היה לצורך ישראל והוציא שלמותם, ולפ”ז אחר שלא הושג התכלית אשר בעבורו ניתן לו הגדולה הזאת מצריך הוא לרדת מגדולתו, וכמ”ש חז”ל לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו’, ובהשקף זה היה הדבור הראשון שהוא דבור קשה למשה, שעז”א וידבר ה’ אל משה לך רד מגדולתך, [כי על ירידתו מן ההר די בלשון לך לבד כמ”ש (שמום י”ט י’) לך אל העם, או בלשון רד לבד כמו שם (פסוק כ”א) רד העד בעם, ומש”ש (פסוק כ”ד) לך רד, שמשה לא רצה לרדת והוכפל הדבור בלשון כפול], אבל בצד אחר יושקף שאחר שכבר זכה משה למעלות אלה וגם מצא חן בעיני ה’ וזכות גדול, אין ראוי להורידו אחר שלא פשע בדבר, וזה כמ”ש ישעיה (מט) ואני אמרתי לריק יגעתי אכן משפטי את ה’ וכו’, עיי”ש בפירושי, ובצד זה באה אליו אמירה שניה שהודיעו שהוא ישאר במעלתו ועוד יתעלה שעז”א (בפרשה ט’) ויאמר ה’ אמירה רכה, ופה אמר לך רד, אחר כי שחת עמך אשר העלית ממצרים, ולא הושג התכלית שבעבורה היה כל ענין יציאת מצרים וכל הגדולות והנוראות, ואמר שחת עמך, ולא מצאנו בשום מקום שקרא את ישראל בשם עם משה רק במעשה העגל, מזה מבואר כחז”ל שעקר החוטאים במעשה העגל היו הע”ר והם לא נקראו עם ה’, וה’ לא הסכים שיצאו עם ישראל ממצרים רק משה לקחם בחשבו לקרבם אל הקדושה, ועז”א אשר העלית מארץ מצרים, ואמר שחת בבנין סיעל שהם השחיתו את ישראל, והם השחיתו כל הענין של יציאת מצרים שהוא להיותם עם ה’ לא עובדי אלילים: 32:8 — סרו, ואם היו עומדים עכ”פ בצדקתם ימים מספר ונכשלו אחר זה היה מועיל להם זכות הקודם, והיה למוד זכות עליהם שברבות הימים שכחו אל מושיעם, אבל הם סרו מהר, כמ”ש (תהלים קו) מהרו שכחו מעשיו, ובאר שלא תאמר שעברו על דבר קטן, שעמך שהוא הע”ר עשו להם היינו לישראל עגל מסכה, והע”ר ומקצת ההמון השתחוו לו, וחטאו במחשבה, עשו עגל, ובפועל וישתחוו לו, ובדבור ויאמרו אלה אלהיך, והגם שהחטא יצא מן הע”ר, אחר שישראל לא מיחו בידם הקולר תלוי בצואר כולם: 32:9 — ויאמר ה’, עתה באה לו אמירה אחרת רכה בהשקף על זכות משה מצד עצמו, ואמר ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא, וזה כולל: א) שא”א שאניחם ואתה תעסוק עוד עמהם להחזירם בתשובה ושיהיו גוי לפני, כי הוא עם קשה ערף בלתי נכנעים ולא אפשר לתקנם, זאת שנית, שמצד זה בעצמו אין עליך אשם במה שלא נהגת אותם על דרך ה’, כי אתה עשית כל אשר ביכלתך וא”א לקפח שכרך, כי החסרון הוא מצדם לא מצדך, ולכן, 32:10 — ועתה הניחה לי, הגם שאני ארך אפים לרשעים שמא יחזרו בתשובה, אין תקום לזה כי הם עם קשה ערף ולא ייטיבו מעשיהם, ולכן הניחה לי שלא תתפלל בעדם, ועתה יחר אפי ולא אהיה ארך אפים, אבל בל תאמר לריק יגעתי, כי אעשה אותך לגוי גדול ושכרך לא יקופח: 32:11 — ויחל משה, אחר שראה שתפלתו תוכל להועיל, שלכן אמר הניחה לי, וראה שהוא יש לו זכות לפני ה’ שעז”א ה’ אלהיו, שמורה שהוא מאוהבי ה’ שיחד שכינתו עליו, לכן חלה פני ה’ להשיב חמתו והשחית, וכלל אצלי שכל מקום שכתוב חל פני ה’ היינו להשיב חמה. ויאמר למה ה’ יחרה אפך בעמך, ר”ל אחר שאמרת שחת עמך, שעמי שהם הע”ר שחתו, לא עמך ה’ שהם ישראל, א”כ למה יחרה אפך בעמך שהם ישראל שהם מוסתים ומוטעים, ואם על ששתקו ולא מיחו, הלא אשר הוצאת ממצרים ששם מקום עבודת אלילים והוצאתם בכח גדול כי גם הם היו שם עע”ז, ואיך תבקש מהם ובימים מועטים יתהפכו מקצה אל הקצה עד שעוד יקנאו ויהרגו אחרים העובדים כפי מנהג מצרים. והנה מה שהוצאת אותם ממצרים בכח גדול וביד חזקה שהם רוב הנסים והאותות והמופתים ושדוד הטבע שעשית בזה היה לשתי תכליות: א) לצורך ישראל שיהיו לך לעם, ב) לפרסם שמך בין האומות כמ”ש למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך, וידעתם כי אני ה’, וכל העושה הכנות גדולות ורבות כאלה א”א שיבטלם על נקלה ודבר קטן, ועתה, א) למה יחרה אפך בעמך, ותבטל מה שהוצאת אותם ממצרים, ב) שהתכלית השני להגדיל שמך בין העמים, הלא עתה לא לבד שלא יושג התכלית הזה רק יהיה בהפוך חלול השם, כי, 32:12 — למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם, שכבר בארנו שהמצריים היו מאמינים שיש פועל טוב ופועל רע, וחשבו שאל מוציאם ממצרים הוא הפועל רע ומוציאם לרעתם כמ”ש ראו כי רעה נגד פניכם, ושהוא ברעתו הכה ג”כ את המצרים מצד שפועל רע, רק כ”ז שרואים שהציל את ישראל ומוליכם ברחמים, ראו כי אל אחד עושה שלום ובורא רע, ועתה יאמרו ברעה הוציאם, ומה שלא הרגם במצרים, מפני שרצה להרוג אותם בהרים שלא ימצאו אף מקום קברות כמ”ש המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, ולכלותם מעל פני האדמה, כי בישוב אי אפשר שלא ישאר מהם פליטה, וא”כ כל מה שפעלת היה לבלי תכלית, וע”כ נגד מ”ש למה ה’ יחרה אפך בעמך אמר שוב מחרון אפך, ונגד מ”ש למה יאמרו ברעה הוציאם אמר והנחם על הרעה לעמך: 32:13 — זכר, ועל מ”ש ואעשה אותך לגוי גדול השיב הלא יצויר שגם בני יחטאו, וכמ”ש במדרש אם כסא של ג’ רגלים אינו יכול לעמוד איך יעמוד כסא של רגל אחד, הלא הם יש להם זכות ג’ אבות שהיו עבדיך, וגם שצריך שתזכור להאבות את השבועה אשר נשבעתי להם, אם ששכח את השבועה לבנים החוטאים, צריך אתה לזכרה להאבות שלא חטאו, [זכר נקשר תמיד עם את וזכר שאחריו למ”ד הוא אם זוכר לו איזה דבר זכות או תובה, שזכירת האבות עצמם היה צ”ל זכור את אברהם] ובפרט שהשבועה היה בך בשמך הגדול, ותדבר אליהם בעת השבועה ב’ דברים: א) ארבה את זרעכם בכוכבי השמים שהם קיימים באיש, ב) לתת להם את הארץ ולא לפי שעה, רק ונחלו לעולם, ואם תבטל עתה השבועה לג’ אבות איך תקיים הבטחה לי איש אחד: 32:14 — וינחם ה’, שלא יעשה כליה תכף, ובאר שלא נחם רק על הרעה שדבר לעשות לעמו, אבל עם משה שהם הע”ר נגפו במגפה, וגם אמר שרק על הרעה שדבר לעשות לעמו נחם אבל על הטובה שדבר לעשות למשה לא נחם, כמ”ש חז”ל ברכות (דף ז’) כל מדה טובה שיצאה מפי הקב”ה אפילו על תנאי אינו חוזר בו ממשה וכו’: 32:15 — ויפן וירד, שתכף שפנה ירד בנס כמ”ש התוה”מ (ויקרא סימן א’), שלכן כתיב ויפן וירד שצ”ל ויפן משה וירד, ושני לוחות העדות בידו, שכ”ז שלא קרב אל מקום העגל היה עדיין ברשות משה ונתקיימו בכחו, לוחות כתובים התבאר למעלה (ל”א י”ח): 32:17 — וישמע, י”ל שמשה הגיד ליהושע מ”ש לו ה’, וכאשר שמע קול תרועה שבמחנה שזה מורה לפעמים על מלחמה, אמר קול מלחמה במחנה, וזה סימן שיש מקנאים על מעשה העגל עד שעמדה מלחמה בין שני הכתות. 32:18 — ויאמר משה, אם היה הקול קול מלחמה היה צריך להשמע שני מיני קולות קול של המנצחים שמשמיעים קול גבורה ותרועת נצחון, וקול של המנוצחים שמשמיעים קול שבר ויללה שהוא ענות חלושה, ואין אחד משני אלה רק קול ענות וצעקה : 32:19 — ויהי, הנה עד עתה לא שבר את הלוחות כי חשב שזה עשו בעבור שבושש לרדת ורצו מנהיג במקומו, וכשיראו שבא מן ההר יחדלו ממעשיהם ויעשו תשובה, אבל כשראה שהגם שקרב אל המחנה וראו שבא משה, ובכ”ז היה עדיין העגל והם שמתו עליו במחולות, מזה ראה שבדעתם למרוד בה’ ובמשה עבדו ולא עשו שיהיה טלמס ומנהיג רק לע”ז, אז ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, וחז”ל אמרי שפרחו האותיות בעת שקרב אל העגל, וע”כ נעשו כבדים והוצרך להחזיק אותם בשתי ידיו כי הלך מהם הנשמה הנושאת אותם, וע”כ שברם אחר שחלפה הקדושה מהם: 32:20 — ויקח, העסק הראשון שעסק היה לבטל הע”ז, שבזה שלא עמדו נגדו נגלה שרוב ישראל לא היה דעתם נוחה מזה, ולבל יאמרו שיש בו אלהות החזירו לארבעה יסודותיו הפשוטים, אז שרף אותו באש, וכבר בארו חכמי לב שנמצאה בכמיאה אופן להפך הזהב שיהיה דק כעפר ע”י מלח טרטר”י עם גפרות, א’ נייטר”ו. ויטחן עד אשר דק, להשיבו ליסוד העפר, כי מכסין בעפרות זהב שדינו כעפר, ויזר על ידי הרוח על פני המים, הרי אש עפר רוח מים, וישק את בני ישראל לבדקן כסוטות כי ע”ז נמשלה לזנות, שישראל דומים כאשת איש, שהם מאורשים לה’ והעבודה לאל אחר דומה כאשה מזנה תחת בעלה, ולכן אלה שלא היו בם עדים והתראה נבדקו בעפר העגל, ואלה שהיה עליהם עדים לא נבדקו כפי הדין שאם יש עד אחד שזנתה אינה שותה: 32:21 — מה עשה לך, פי’ המפרש איזה אונס עשו לך שהוכרחת לעשות להם את העגל, וזה א”ל אחר שראה שלא עמדו נגדו כששרף את העגל עז”א לו למה לא מחית בם גם אתה, שהגם שלא היה מחוייב למסור א”ע למיתה, כי הוא עשהו לאחרים, ובפרט שאז לא נצטוו עדיין על ק”ה, בכ”ז הלא הבאת עליו חטאה גדולה והחטאת את הרבים, ומה אנסך לזה למה לא מחית בם: 32:22 — ויאמר אהרן, אהרן באהבתו את ישראל רצה ללמד זכות על בני ישראל ולקחת האשמה ע”ע שהוא אשם בדבר הזה, ואין עליהם פשע מאחר שראו שגדול העם וקדוש ה’ עשה זאת חשבו שהוא מותר, ואמר: א) שכונת העם לא היה לע”ז רק שרצו לעשות טלמס שיהיה להם מנהיג במקום משה, ואמר הלא ידעת את העם ההמונים כי ברע הוא ר”ל שמעמדם רע, כי הם במדבר ציה, חסרים כל, וכל בטחונם היה על משה, שמלא כל מחסורם ועתה שחשבו שמשה מת בהר, 32:23 — אמרו לי עשה לנו אלהים לא לעבודה רק שילכו לפנינו במקום משה שלא ידענו מה היה לו, הרי לא רצו לשם אלהות, רק כמו שמשה היה רק מנהיג ואמצעי בין ה’ ובינם: 32:24 — ואומר, ואחר שהקטין גוף המעשה שלא היה לשם ע”ז, אמר שהוא סבב כל הדבר, כי הוא אמר להם למי זהב והם נתנו לו, ואשליכהו באש לא עשיתי בו שום מלאכת אומן רק השלכתיו באש, וע”י השטן נעשו בו דבר חוץ לטבע שיצא העגל הזה מעצמו, וע”כ בנקל טעו בו שיש בו ממש, אחר שהיה המעשה על ידי שאני השלכתיו באש, ואחר שראו שהוא ענין אלהי שיצא מעצמו מן האש מבל אומנות כלל. מזה תראה שאהרן לא רצה להצדיק את עצמו, שהחרטומים הם עשו העגל שאז תגדל אשמת ישראל איך טעו בו אחר שראו שנעשה על ידי חרטומים וכשוף, וקבל ע”ע שהוא השליך באש ועי”כ טעו בו כי סמכו על אהרן שהוא נביא וקדוש ה’:
הערות
מקור: סדר עולם רבה פרק 5