קח לי תרומה
פסוקים
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃ וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃ וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃ וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאׇדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃ שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃ אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן׃ וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃ כְּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אוֹתְךָ֔ אֵ֚ת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן וְאֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כׇּל־כֵּלָ֑יו וְכֵ֖ן תַּעֲשֽׂוּ׃ {ס}
דמויות
מיקום
מפרשים
רש”י
25:2 — ויקחו לי תרומה: לִי – לִשְׁמִי: 25:2 — תרומה: הַפְרָשָׁה, יַפְרִישׁוּ לִי מִמָּמוֹנָם נְדָבָה: 25:2 — ידבנו לבו: לְשׁוֹן נְדָבָה וְהוּא לְשׁוֹן רָצוֹן טוֹב, פיישנ”ט בְּלַעַז: 25:2 — תקחו את תרומתי: אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שָׁלֹשׁ תְּרוּמוֹת אֲמוּרוֹת כָּאן, אַחַת תְּרוּמַת בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁנַּעֲשׂוּ מֵהֶם הָאֲדָנִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּאֵלֶּה פְקוּדֵי, וְאַחַת תְּרוּמַת הַמִּזְבֵּחַ בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת לַקֻּפּוֹת לִקְנוֹת מֵהֶן קָרְבְּנוֹת צִבּוּר, וְאַחַת תְּרוּמַת הַמִּשְׁכָּן נִדְבַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד (תלמוד ירושלמי שקלים א’). י”ג דְּבָרִים הָאֲמוּרִים בָּעִנְיָן כֻּלָּם הֻצְרְכוּ לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אוֹ לְבִגְדֵי כְהֻנָּה כְּשֶׁתְּדַקְדֵּק בָּהֶם: 25:3 — זהב וכסף ונחשת וגו’: כֻּלָּם בָּאוּ בִנְדָבָה – אִישׁ אִישׁ מַה שֶּׁנְּדָבוֹ לִבּוֹ – חוּץ מִן הַכֶּסֶף שֶׁבָּא בְּשָׁוֶה, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל לְכָל אֶחָד, וְלֹא מָצִינוּ בְכָל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן שֶׁהֻצְרַךְ שָׁם כֶּסֶף יוֹתֵר, שֶׁנֶּאֱמַר וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה וְגוֹ’ בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת וְגוֹ’, וּשְׁאָר הַכֶּסֶף הַבָּא שָׁם בִּנְדָבָה עֲשָׂאוּהוּ לִכְלֵי שָׁרֵת: 25:4 — ותכלת: צֶמֶר צָבוּעָ בְּדַם חִלָּזוֹן וְצִבְעוֹ יָרֹק (מנחות מ”ד): 25:4 — וארגמן: צֶמֶר צָבוּעַ מִמִּין צֶבַע שֶׁשְּׁמוֹ אַרְגָּמָן: 25:4 — ושש: הוּא פִּשְׁתָּן. 25:4 — ועזים: נוֹצָה שֶׁל עִזִּים, לְכָךְ תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס וּמְעַזֵּי – הַבָּא מִן הָעִזִּים – וְלֹא עִזִּים עַצְמָם, שֶׁתַּרְגּוּם שֶׁל עִזִּים עִזַּיָּא: 25:5 — מאדמים: צְבוּעוֹת הָיוּ אָדֹם לְאַחַר עִבּוּדָן: 25:5 — תחשים: מִין חַיָּה, וְלֹא הָיְתָה אֶלָּא לְשָׁעָה, וְהַרְבֵּה גְּוָנִים הָיוּ לָהּ, לְכָךְ מְתֻרְגָּם סַסְגּוֹנָא שֶׁשָּׂשׂ וּמִתְפָּאֵר בִּגְוָנִין שֶׁלּוֹ (שבת כ”ח): 25:5 — ועצי שטים: וּמֵאַיִן הָיוּ לָהֶם בַּמִּדְבָּר? פֵּרֵשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא: יַעֲקֹב אָבִינוּ צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת מִשְׁכָּן בַּמִּדְבָּר, וְהֵבִיא אֲרָזִים לְמִצְרַיִם וּנְטָעָם, וְצִוָּה לְבָנָיו לִטְּלָם עִמָּהֶם כְּשֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם: 25:6 — שמן למאר: שֶׁמֶן זַיִת זַךְ לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד: 25:6 — בשמים לשמן המשחה: שֶׁנַּעֲשָׂה לִמְשֹׁחַ כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן וְהַמִּשְׁכָּן לְקַדְּשׁוֹ, וְהֻצְרְכוּ לוֹ בְשָׂמִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּכִי תִשָּׂא: 25:6 — ולקטרת הסמים: שֶׁהָיוּ מַקְטִירִין בְּכָל עֶרֶב וָבֹקֶר, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בִּוְאַתָּה תְּצַוֶּה, וּלְשׁוֹן קְטֹרֶת הַעֲלָאַת קִיטוֹר וְתִמְרַת עָשָׁן: 25:7 — אבני שהם: שְׁתַּיִם הֻצְרְכוּ שָׁם לְצֹרֶךְ הָאֵפוֹד הָאָמוּר בִּוְאַתָּה תְּצַוֶּה: 25:7 — מלאים: עַל שֵׁם שֶׁעוֹשִׂין לָהֶם בַּזָּהָב מוֹשָׁב כְּמִין גֻּמָּא, וְנוֹתְנִין הָאֶבֶן שָׁם לְמַלֹּאות הַגֻּמָּא, קְרוּיִים אַבְנֵי מִלּוּאִים, וּמְקוֹם הַמּוֹשָׁב קָרוּי מִשְׁבֶּצֶת: 25:7 — לאפד ולחשן: אַבְנֵי הַשֹּׁהַם לָאֵפוֹד וְאַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לַחֹשֶׁן; וְחֹשֶׁן וְאֵפוֹד מְפֹרָשִׁים בִּוְאַתָּה תְּצַוֶּה וְהֵם מִינֵי תַכְשִׁיט: 25:8 — ועשו לי מקדש: וְעָשׂוּ לִשְׁמִי בֵּית קְדֻשָּׁה: 25:9 — ככל אשר אני מראה אותך: כָּאן את תבנית המשכן, הַמִּקְרָא הַזֶּה מְחֻבָּר לַמִּקְרָא שֶׁלְּמַעְלָה הֵימֶנּוּ וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ: 25:9 — וכן תעשו: לְדוֹרוֹת (סנהדרין ט”ז), אִם יֹאבַד אֶחָד מִן הַכֵּלִים, אוֹ כְּשֶׁתַּעֲשׂוּ לִי כְּלֵי בֵית עוֹלָמִים, כְּגוֹן שֻׁלְחָנוֹת וּמְנוֹרוֹת וְכִיּוֹרוֹת וּמְכוֹנוֹת שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה, כְּתַבְנִית אֵלּוּ תַּעֲשׂוּ אוֹתָם; וְאִם לֹא הָיָה הַמִּקְרָא מְחֻבָּר לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, לֹא הָיָה לוֹ לִכְתֹּב וְכֵן תַּעֲשׂוּ אֶלָּא כֵּן תַּעֲשׂוּ, וְהָיָה מְדַבֵּר עַל עֲשִׂיַּת אֹהֶל מוֹעֵד וְכֵלָיו:
מלבי”ם
25:2 — ויקחו לי תרומה התנה כמה פרטים: א) לא אמר ויתנו לי תרומה, שאז היה מ”ע וחיוב על כל אחד ליתן, וה’ רצה שתרומה זו תהיה מנדבת לב ורצון חפשי לא ע”י שום הכרח, ואם היה הצווי שיתנו, היו נותנים בהכרח ע”י הצווים לכן באר שאינו מצוה שיתנו רק שימנו גבאים לקבל ממי שירצה ניתן, ב) לי לשמי, שלא יערב ברוחו פניה חיצונית להתכבד או להתפאר בנדבתו או ע”מ לקבל פרס וכדומה רק לשם ה’ בלבד, ג) שיקחו תרומה, שהנותן לא יתן כל רכושו רק תרומה לבד כמ”ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ד) מאת כל איש שכבר בארתי בהתו”ה (צו סי’ קנג) שבמקום שבא לשון לקיחה על שליקח מן הנותן ברצון דרך מתנה יש הבדל בין לשון קח ממנו ובין לשון קח מאתו, שקח מאתו מציין שנותן ברצון טוב שלא ע”י שום הכרח, ולא יבא לשון קיחה מאתו אם לוקח מן המקום או מבלתי בעל רצון, ובזה במ”ש מאת כל איש, מציין שהנותן הוא בעל רצון ובחירה ונותן בטוב לבו, לא ע”י שיכריחוהו אחרים או שיתן מפני הבושה וכדומה, ה) שלא יחשבו שלא יקחו נדבה זאת רק מן העשירים וראשי העדה, אמר מאת כל איש, ו) שלא יחשבו שאין לקבל רק נדבה גדולה ודבר חשוב, אמר אשר ידבנו לבו כל מה שיתנדב אף חוט אחד, ז) רמז מ”ש דוד הע”ה (דברי הימים א כ״ט:י״ד-ט״ו) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, כי כל הקנינים מתיחסים לה’ ושלו הם כמ”ש (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב, ואינם כל האדם, רק בעת שמתנדב לש”ש אז הוא זוכה בהם שיחשב כאלו הוא שלו ואז הוא לוקח מה’ וזוכה בו ויחשב שהתנדב משלו לה’, ועז”א ויקחו לי, שע”י שיתנדב לשם ה’ הוא לוקח מה’ וזוכה בו: 25:3 — וזאת ח) צוה שלא יקחו רק ט”ו מינים הנחשבים שהם עצמם נעשה מהם המשכן לא שימכרו הנדבות או יחליפו ויקחו תמורתם דברים הצריכים למלאכה, ובאשר היה המשכן שקול כנגד העולם כמ”ש חז”ל שנברא ביו”ד ה”א העה”ז והעה”ב היו ט”ו מינים במספרם, ורמז במלת וזאת יחוד קוב”ה ושכינתיה, מלת זאת עם הוי”ו הנודע: 25:8 — ועשו לי מקדש. כבר בארתי ברמזי המשכן שענין המשכן היה קבוצת כל נפשות ישראל לקומה שלמה מתיחסת עם האלהות שבעולם הגדול, שעולם הגדול הוא המקדש של מעלה, והראה ה’ למשה את המקדש הגדול וכל צפונותיו וגנזיו ומשכיותיו שעז”א בכל ביתי נאמן הוא. כי הראה לו ביתו הגדול וסודותיו שהוא המקדש הכולל שעז”א ככל אשר אני מראה אותך, ועז”א שביום הוקם מקדש של מטה הוקם מקדש של מעלה עמו. שמאז נמשך השפעת ה’ בעולם הגדול לפי העבודה והקדושה במקדש של מטה, וצוה וכן תעשו שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין א”ע להיות מקדש לה’ ומעון לשכינת עוזו. כמ”ש ה’ לדוד (שמואל ב ז׳:י״א) והגיד לך ה’ כי בית יעשה לך ה’, ר”ל שאתה בעצמך תהיה בית לה’ כי דוד היה רגל רביעי שבמרכבה, ובאופן זה כן תעשו לדורות שכ”א יבנה מקדש בחדרי לבבו ויכין מזבח להעלות כל חלקי נפשו לה’, עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת כמ”ש אברהם ואנכי עפר אפר, שחשב א”ע שהועלה עולה לה’ ואפרו צבור על מזבח הלב הנשבר והנדכה לפני קונו: רמזי המשכן כבר נודע שכל העולמות הם מתאחדים כאיש אחד, וכל המציאות נקרא בשם האדם הגדול, פי’ שכמו שכל אברי האדם הגם שכ”א מהם הוא ממזג ותכונה מיוחדת, הם מתאחדים להיות איש אחד וכולם קשורים קצתם בקצתם וכ”א משלים את חברו, עד שאם יחסר אבר פרטי אחד או גיד אחד הוא מום וחסרון בכל הגויה, כן כל המציאות והעולמות אין מספר אשר ברא ה’ הם ערוכים ומסודרים כאיש אחד וגויה כוללת וכולם קשורים זב”ז, וכל אחד הולך מהלך השלמות להשלים ולהעמיד הגויה הכללית כאשר ישלימו אברי הגוף את הגוף בכלל, וכמו שהאדם עקרו הוא הנשמה האלהית שהיא המחיה את כל הגוף והיא המשפעת בו התנועה וההשכלה, ואם תפרד מן הגויה אז כל האברים הם עצמות מתות מפוזרות, כן האלהות המתפשטת והשופעת אורה וחיותה בכל העולמות היא נפש האדם הגדול הזה, והיא המקשרת כל הגויה הכללית היינו כל העולמות הרבים מראש ועד סוף להיות קומה שלמה וגויה כללית שבה יתראה חכמתו של יוצר בראשית, שחכמתו היא עצמותו יתברך השופע בכל העולמות מזה הצד שהוא פונה (את) [אל] העולמות להניעם ולהנהיגם ולהחיותם (כי הא”ס כפי מה שהוא בעצמותו הוא נעלם בתכלית ההעלם, וכל מה שחזו בו הנביאים והשיגו ממנו החכמים, הוא רק מזה הצד שהוא נפש העולמות וחיותם ורוחם ונשמתם, שבזה ידמו אותו כנפש המתלבש תוך הגויה ומחיה כל אבריו וגידיו וקנותיו ומתראה בכל אבר כפי מה שיכיל האבר והכלי ההוא, למשל במוח מתראה כנפש המשכלת, בלב כנפש החיונית וכדומה, וכן תתפשט האלהות בעולם הגדול בכל עולם לפי מה שיכיל כלי העולם ההוא), וכמו שהנפש באדם היא עקר האדם והיא הנקראת בשם אדם באמת, והגוף הוא רק הלבוש החיצון שבו יתלבש האדם הפנימי, שהנשמה שהיא האדם האמתי תראה כחותיה ופעולותיה ע”י האברים שהיא מתלבשת בהם, כן האלהות המתלבשת באדם הגדול שהיא המציאות הכללי היא עקר האדם הכללי הזה, ונקרא בשם אדם שעז”א חז”ל (במדבר רבה פ’ י”ט ובמדרש קהלת) גדול כחן של נביאים שמדמים גבורה של מעלה בצורת אדם, ובב”ר (פרשה כ”ז) שמדמים הצורה ליוצרה: וכמו שנקרא העולם בכללו בשם אדם גדול כן נקרא האדם בשם עולם קטן, כי כל העולמות שברא ה’ וכל המציאות כולו שנוסד בששת ימי המעשה ועד סוף כולם נקבצו באו ביצירת האדם והושתלו בו, כמ”ש (תהילים קל״ט:ט״ז) גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו כמש”פ בפירושי שם, עד שהאדם הוא צלם כל מעשה בעולם הקטן הזה ומניעה ומחיה ומנהיגה אותו כהתפשטות האלהות בעולם הגדול, וע”ז המליצו חז”ל במדרש ב”ר (פ”ת) משל של אדה”ר עם הקב”ה כמלך ואפרכוס שושבו בקרונין, כי האדם מנהיג את מרכבתו הקטנה שהיא גויתו, כמו שינהיג המלך העליון את מרכבתו הגדולה שהוא העולם הגדול כמ”ש בפי’ מעשה בראשית: והרמב”ם בפע”ב ח”א מספר המורה כתב שהדמוי אשר דמינו העולם בכללו כאיש מבני אדם יתחלף ממנו בג’ דברים, א) שהלב מכל בע”ח שי”ל לב הוא באמצעותו ובתוכו, ושאר האברים הפחותים ממנו מקיפים אותו מבחוץ ובעולם הוא בהפך שהנכבד שבו מקיף את הפחות, ב) שהאבר הראשי מכל בע”ח שיש לו לב יקבל תועלת מהאברים שתחת ידו ותשוב אליו תועלתם, ואין כן המציאות הכללי שכל מי שישפיע הנהגה או יתן כח לאשר תחתיו לא ישוב אליו תועלת כלל, וישפיע ויתן מה שיתן כנתינת המטיב החונן אשר יעשה זה לנדיבות טבעי ולמעלתם לא לתועלתם. והשלישי, כי זה הכח המדבר הוא כח בגוף ובלתי נפרד ממנו, והשי”ת אינו כח בגוף העולם אלא נפרד מכל חלקי העולם, והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם חבור נעלם ממנו תכליתו וכו’: והנני אומר שדברי הרמב”ם מ”ש שבהאדם הגדול כל הנעלה מחברו מקיף את חברו זה יצדק בבחינה שהוא סובב כל עלמין, אבל בבחינה שהוא ממלא כל עלמין כל הפחות מחברו מלביש את חברו עד שאור א”ס מוקף מכולם, וכמ”ש בע”ח (שער היכולת ענף ג’ וענף ד’) בענין עגולים ויושר שבעגולים המעולה מחברו סובב ומקיף על חברו, והעגולים היותר גרועים מכולם הם היותר פנימים מכולם, אבל ביושר הוא בהפך, כי היותר פנימי הוא עליון ומעולה מכולם, והחיצוני שבכולם הוא היותר גרוע מכולם, ויושר זה מלביש לוה וזה לוה עד שהגרוע מכולם הוא מלבוש לכולם, וידוע שמה שציירו שכונת ה’ המתפשטת בעולמות להחיותם כתפארת אדם, היא רק על בחינה זו דיושר, שעל בחינה זו אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו כמ”ש בע”ח בכ”מ, ובבחינה זו העולם הקטן והגדול דומים שהפחות מחברו מקיף את חברו, ולב העולם הגדול שהוא אור האלהי מוקף מכולם: והנה ה’ ערך את ההנהגה באופן שכל הכחות והעולמות וסדרי המרכבה וכל המעשה אשר יעשה האלהים בעולמו ערוך ונמשך לפי מעשה ב”א לטוב או לרע, וכבר המשילו זאת חקרי לב למה שהמציאו חכמי המוזיקא בשני כלי זמר אחד גדול ואחד קטן העומדים בהיכל מוכן לכך בסדר ובערך ובגבול ידוע, שאם יפרשו על פי הנבל הקטן, ותן הנבל הגדול זמירות לעומתו, וכן ערך ה’ שהנבל הגדול אשר עשה שהוא העולם בכללו, יתן זמירות לנגן נגוני שמתה או עצב, טוב או רע, לפי מה שיפרש האדם על פי הנבל הקטן שהוא גופו, שאם ישמיע נגונים ושירים טובים ותשבחות כפי מצות ה’ וחוקיו ומשפטיו, כן ינגן הנבל הגדול שהוא העולם שירו שמחה וחדוה שפע וברכה וכל טוב, ואם ושמוע קול קינים והגה והי בעברו מצות ה’ ותורתו, כן יגדל המספד על הנבל הגדול, על החרבן וההשחתה שיהיה בכל העולמות, ובאשר המאציל חפץ תמיד להיטיב ולהשפיע אך טוב וחסד, וזה א”א מבלעדי עזר האדם שיתן לו כח ע”ז ע”י מעשיו הטובים שבם יעורר עוז וחדוה למעלה, א”כ הוא דומה גם בזה אל לב האדם לאדם שמחבל תועלת וכח מהאברים שתחת ידו שהם ישלחו אליו מרוצת הדם והחיות ויתנו לו כח להשפיע ולהריק חיות לכל הגויה, גם ההבדל השלישי שנתן שהכח המדבר הוא כח בגוף ובלתי נפרד ממנו, זה יצדק על השכל הנקנה שהוא כח בגוף בלתי נפרד, לא על הנשמה האלהית שהיא חיה ורבת פעלים גם כשתפרד מן הגויה, וקשורה עם הגויה הוא רק כל ימי חיי הגויה לצורך העמדת הגוף, ודומה לזה ממש מה שהשי”ת ממלא כל עלמין שהוא רק לצורך העמדת העולמות ו?מם שהוא המחיה ומעמיד אותם כנפש את הגויה וכשיסתלק מהם אז ישובו כולם לאפס, ונשגב ה’ לבדו בכחו הא”ס שאין לו שום קשר עם העולם: ואמרו חז”ל שמיום שברא הקב”ה את עולמו נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים, ר”ל שהאדם יטהר ויתקדש בעולמו הקטן עד שהאלהות שבו תמשול על הגוף וכחותיו שאז הוא אלוה בתחתונים כי מושל על כחותיו בכח הבחירה והאלהות שבו, ואז תעלה ההארה ממעשיו להאיר לכל העולמות, והיה כנגן המנגן בקול נאה וקול משובח עלי הגיון בכנור התחתון וירננו כל כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים וכל כתות הטבע אשר בעולם הגדול נעים זמירות לעומתו ויזילו שפע וברכה מאת חי העולם, ובזה עקר השכינה בתחתונים כי משם תצא ההנהגה הכללית לכל העולמות, וזה היה בימי האבות שהתחילו להוריד השכינה לארץ כמ”ש חז”ל האבות הן הן המרכבה, ר”ל שבאשר הנהיגו מרכבות גופם והחיות והאופנים המנהיגים את גויתם אל אשר יהיה שמה רוח האלהות הצפונה בנפשם ללכת, וכן לפי מעשיהם והכנתם בקדש נמשכה המרכבה הגדולה שהיא המציאות בכללו אחרי האלהות ושכינתו הממלא כל המציאות, שזה נמשל בפי הצופים לרוכב בשמי שמי קדם במרכבה הגדולה שנמשך לפי מה שינהיגו המה את מרכבתם הקטנה, עד שנמשך הכל הכולל אחרו החלק, והאלהות אשר בעולם הגדול נמשך אחרי האלהות אשר בעולם הקטן, א”כ הם הוו המרכבה והם היו המקדש ואהל מועד אשר שכן ה’ עליהם בקדש, והם הורידו את השכינה לארץ: אולם באשר בני עליה המה מועטים, ויחידים קדושי עליון אשר זכו להוות מקדש לה’ ומעון לכבודו הם יקרי המציאות, ונפנות כל המון בית ישראל הגם שהם מאורי אור נאצלות מזיו האלהות וחלק אלוה ממעל, בכ”ז כל נפש ונפש היא רק ניצוץ קטן מהמון הרוחניות האלהיות אשר תתיחס בכללה בפי האלהיים לקומה שלמה מתוארת בכחות נשגבים רבים אשר ימליצים ולשבר את האזן בשם אברים פרטיים על שם פעולתם המתחלפת וכחותם הכולל כל מיני קדושות, וכל נפש ונפש תתיחס בערך הקומה הנפלאה הזאת רק לערך ניצוץ פרטי שביב אשיי מתפרד מאבר פרטי מכלל הקומה הכללית, ואיך תהיה היא מרכבה לשכינת הכלל הכולל בשאינה מתיחסת רק לחלק מחלקיו, ע”פ אחז”ל שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, כי כבר שערו בחכמתם האלהית כי לא יספיקו הנפשות להיות מעון ומשכן לאור השכינה בכללה עד שיתקבל מהם כשעור הזה, כי כשיצטרפו האודות הפרטים המתלכדים בכל נפש מהנה ויאירו כאחד, כבר יתהוה מהם אור גדול מופיע בהדרו מתיחס עם אור השכינה הבאה לשכון כבוד בתוכם, כמו שבהתאחד עשר נרות יגדל אורם עשר פעמים מנר יחידי ופן יוסיף האור כל שיתרבו ויתאחדו הנרות, ופן יוסיף אור הנפשות כל עוד שיוסיפו מקהלות המתאספים במכסת נפשות, וכמ”ש (בפ”ד דברכות) בעשרה אומר נברך לאלהינו, במאה אומר אלהי ישראל וכו’, ברבוא אומר נברך לה’ אלהינו אלהי הצבאות יושב הכרובים, מבואר כי בהתרבות הקבוץ כן תגדל התפארת ופן תוסיף ההארה, וכ”ש כשיתאספו ויתאחדו ששים רבוא נפשות וידליקו ששים רבוא נרות ששעור הזה כולל כל האורות והזהר והרוחניות הנמצא בקומה הכוללת שאז ימשיכו את האלהית למטה בכל כבודו וזיוו ותפארתו בכל פרטיו: וזאת היתה הכונה במלאכת המשכן והמקדש אשר נבנה אח”ז בירושלים בעיר שחוברה לה יחדו שם נתאחדו כל נפשות האומה הישראלית ויעמדו כאיש אחד פרטי הכולל בנפשו כל ההארות והרוחניות הנמצא בזהר האלהי המאיר לעולם כולו בכבודו באשר אליו יפנו וינהרו מכל מקומות פזוריהם ובכל תפלותיהם ומעשיהם בקדש דרך הנה פניהם כמ”ש (פ”ד דברכות) העומד במזרח מחזיר פניו למערב וכו’ נמצא כל ישראל מכוונים לבם למק”א, ונשלם בזה הקומה השלמה הנפשיית המתיחסת לקומה הרוחניית אשר משם אצילות נשמותיהם, ועז”א ועשו מקדש ושכנתי בתוכם, ר”ל בתוך נשמותיהם שהתאחדו במקדש הזה לקומה שלמה וגויה כוללת, ובאשר מרע”ה היה שקול כששים ריבוא ובנפשו היו כלולים כל האורות הנקבות בקבוץ כלל ישראל אשר התאחדו בבהמ”ק, והוא עצמו היה ג”כ מקדש כולל שבו שכן המלך הכבוד בכבודו ובאורותיו, כמ”ש במדרש שהיה משה תמה על מעשה המשכן מי יוכל לעשותו וא”ל השם אפי’ אחד מכם יכול לעשותו, ר”ל שהתפלא איך ימלאו הנפשות זהר ועצמה להכיל בקרבם הקדושה הכוללת שיושיע כבוד ה’ עליהם באופן זה, וא”ל השם שיצויר זה גם באיש אחד אשר יכין את לבדו ויעש לו מקדש בתוכו. כמ”ש ועשו לי מקדש (בתוכם) ושכנתי בתוכם היינו אם ותקדש בקדושה העצומה עד אשר יהיה בעצמו לגוי גדול ועצום ונפשו תלבש הדר ואלהות עד שיהיה שקול כנגד כל ישראל הכוללים בנפשותיהם כל הדר המרכבה העליונה ומתנה האלהים זה אשר במקדשי הגדול בכל העולמות, עז”א לו ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, כי במשה עצמו נמצא תבנית המשכן וכל כליו, כי המשכן שהוא הגויה הכללית האוספת בפנימותה כל הנפשות של העם כולו אשר יתאספו בתוך גויה זו כאלו הוא איש אחד שהמשכן הוא גוף האיש ונפשות כל ב”י המקובצות בו הוא רוחו ונשמתו, כמו שגוף משה התלבש בו נשמתו שהוא שקול כנגד כל נפשות ישראל המאוסף במשכן, ועז”א וכן תעשו, שכן ועשו הכלל מה שעשה משה בפרט, שהיה בקול כנגד כל ישראל: לפ”ז בהכרח שיבואו בבהמ”ק המקבץ אותם כאיש פרטי כל הפרטים אשר יבואו באיש פרטי, שכמו שבגוף האדם אשר הוא לבוש אל כחותיו הנפשיים נמצאו בו אברים וכלום אשר בם ישתמשו הכתות הנפשיות ויוציאו פעולותיהם לחוץ, כן בהכרח שימצא בבית המקדש אשר הוא לבוש וגוף אל האיש הכללי שהוא האומה בכללה אשר ידומה עתה בצרופו בתואר צלם איש פרטי, ג”כ כל הכלים והחלוקות שימצא בגוף איש פרטי, וכן היה באמת, שבגוף אדם פרטי נמצא שלשה חלוקות, א) הראש והגלגלת שהוא מעון ומשכן לנפש המשכלת, ב) מן הצואר עד החזה שם תשכון הנפש החיונית שמשכנה בלב, ג) חלק התחתון של הגויה מן החזה ולמטה שם משכן נפש הטבעיית והצומחת אשר תעשה מלאכה ע”י הכלים שהם האצטומכא והכבד והקרבים ובית המבשלות אשר יבשלו שם המאכל ויחלקו לכל האברים מנות איש לפי אכלו ע”י הכחות הידועים שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה, וכן היה בגוף הכללי שהוא המקדש כמ”ש הרמב”ם (הלכות בהב”ח) אלו דברים שהם עקר בבנין הבית עושים בו קדש וקדש הקדשים ועושים מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיה במדבר, וכשנבקר את הכלים שהיו במחיצה השלישית ראינו שדומים מכל צד לכלי הנפש הצומחת שהוא האצטומכא וכל חדרי בטן המעכלים את המאכל ומבשלים אותו ומוציאים את האפר הנרקב לחוץ, וכן היה שם המזבח האוכלת ומעכל המזון הרוחני ולחם ה’ ושם הוו סירותיו לדשנו ויעוו ומזרקותיו ומזלגותיו שיראה המעיין שדומים לכלי האצטומכא מכל צד, ובמחיצה האמצעית היה שם הלחם הפנימי והמזון הקדוש שעל הלחם יחיה האדם ודומה כהלב שממנו תוצאות חיים, ושם היה מזבח הקטרת אשר יהיה ממנו ריח ניחוח והנאה רוחניית שהנשמה נהנית ממנו והוא מקביל נגד עכול השני שבלב שכולו ענין רוחני אוירי, ובמחיצה השלישית היו הארון והלוחות והס”ת שהוא דומה עם המוח ששם משכן הנפש המשכלת: ובאשר התבאר כבר שהאדם והעולם יש להם ג”כ יחוס זל”ז עד שהאדם עולם קטן והעולם אדם גדול, הנה חכמינו הקדמונים בהשקיפם ע”ז חלקו את העולם לשלש חלוקות שהם עולם השפל ועולם הגלגלים ועולם השכליים הנפרדים ולפ”ז עולם השפל נערך נגד הנפש הטבעיית שכל ענינה להצמיח גוף האדם וכן הארץ זרועיה תצמיח וכל רוח חיים אין בקרבה כי החיות שבעולם הזה שרשו מעולם הגלגלים ששם מקור התנועה וכולם חיים ומשם מקור התיות והתנועה וע”כ ניחס נפש החיונית לעולם הגלגלים, ואת נפש המשכלת ייחסו לעולם השכליים הנפרדים שהם ישפיעו מעינות השכל ומימי החכמה והדעת: אמנם הבאים בסוד ה’ היה להם. סדר אחר וחלקו את העולמות לארבעה, שהם, עולם האצילות והספירות, ועולם הכסא, ועולם המלאכים, ועולם העשיה, שכולל את הגלגלים והכוכבים והעולם השפל בכלל, וכן האמת, כי הקדמונים לשעתם שחשבו שהגלגלים והכוכבים אינם מד’ יסודות רק מגשם חמישי, וע”כ יחסו להם החיות או גם ההשכלה, וע”כ עשאום לעולם בפ”ע, אבל נגלה לחכמי דור אחרון שהכוכבים הם מורכבים מיסודות כמו הארץ שלנו וכולם דוממים מתים, ואין הבדל בינם ובין הארץ שלנו, וכן התבאר במרכבת יחזקאל שהאופנים שהם הגלגלים אין בהם חיות בעצמם, רק מקבלים החיות והתנועה מן המלאכים המניעים אותם כמ”ש (יחזקאל א׳:כ׳) כי רוח החיה באופנים, והתבאר בפי’ המרכבה שיחזקאל ראה ג’ עולמות שהוא האופנים שהוא העולם העשיה ועליהם החיות שמהם יושפע שפע החיות, ועליהם עולם הכסא ששם הבינה וההשכלה. וכן בארתי בקונטרס החרש והמסגר שציור האדם הגדול ויחוסו אל האדם שהוא והעולם הקטן מתחיל מן העולמות הנפרדים שהוא מעולם הכסא ולמטה שהם יצוירו כעין גוף ולבוש אל אור הצחצחות הנעלם בתוכם ויתגלה בכל עולם כפי כלי שעולם ההוא והכנתו, ולפ”ז ביחוס חלקי האדם אל חלקי העולם יהיה המות כנגד עולם הכסא ששם שרש המחשבה והבינה ולנגדו היה בית קדש הקדשים בגוף הכללי, והלב כנגד עולם המלאכים ונגדו במשכן המחיצה האמצעית שהוא ההיכל, וחדרי בטן נגד עולם האופנים ונגדו חצר המשכן וכליו. ועפ”ז נבוא אל הבאור ברמזי חלקי המשכן, הנה החוקרים יחסו הבינה אל המוח, אולם המקובלים יחסו החכמה אל המות והבינה אל הלב, ואמר בתיקונים חכמה מוחא היא מחשבה מלגאו, בינה לבא ובה הלב מבין, שכבר התבאר אצלנו ההבדל בין חכמה ובינה, שהחכמה היא המקובלת ונופלת על דברים שיש בהם שני דרכים ואין האדם יכול לדעת מעצמו דרכי החכמה רק היא נתונה לו מה’ ע”י התורה או הנבואה, ובינה הוא מה שהאדם מבין מדעתו עפ”י התבונה האנושית וכמ”ש בפי’ משלי, ויחסו הבינה האנושית אל הלב כי מהלב ישולח אד דק אוירי אל המוח לטהר אותו עד שיבין מעצמו כל דבר בינה, אבל החכמה שבאה בהשפעת אלהי למעלה משכל אנושי, השפעה זו תחול על המוח וכח המחשבה והדמיוני והוא למעלה חן השכל האנושי, וע”כ אמר בילקוט (ריש משלי) היכן החכמה מצויה ר’ אליעזר אומר בראש ור’ יהושע אומר בלב, ודוד התחיל ספרו בא’ שסבר שהחכמה בראש, ושלמה התחיל ספרו במ”ם שסבר החכמה הוא בלב עיי”ש, וכ”א מדבר בענין מיוחד, ר’ אליעזר מדבר בחכמה הבאה ע”י הופעה אלהית ואין השכל אנושי יכול עליה ומזה דבר דוד בספרו שיסד ברוה”ק, ור’ יהושע מדבר בבינה אנושית, וכן שלמה יסד ספרו “להבין אמרי בינה” עפ”י שכל האנושי כמש”פ שם, והארון שנתן בקה”ק היה רמז על החכמה הבאה ע”י שפע אלהית, כי בו נתנו לוחות העדות שבאו אליהם ע”י נבואה והודעה אלהית, וזה יחס בעצם אל הראש בגוף האדם הפרטי, ואל עולם הכסא באדם הגדול שהוא העולם: והנה הארון היה במדה כדי שיונחו בו שני לוחות הברית כמו שמפ’ בב”ב (דף י”ד), והיו שני לוחות כנגד המות שהוא מחולק לשני חלקים, חלק כל צד המצח הנקרא צערעברו”ש וחלק של אחורי הראש הנקרא צערעבלו”ס, ואחר שנשברו הלוחות והונחו השברים תחת השלמים הורו השבורים על מוח הארוך שתחת המוח הנ”ל שהוא מחולק ג”כ לשני חלקים, ומפורש בכתבי האר”י ז”ל שהמוחין הם ג’ חב”ד והם ד’ כי דעת מתפשט לחו”ג, ובתוך חלקי המוח יש ד’ חללים פנוים מחלקי המוח ונקראים ד’ חללים שבמוח והזהר קראם ד’ רהטי מוחא, ונגדו היו בארון ד’ חללים פנויים מהלוחות ברחבו כמ”ש בשבת (ד’ י”ד) לר”מ צא ופרנס ארון לרחבו וכו’ נשתיירו שני טפחים פנויים, ר”ל טפח מצד זה וטפח מצד זה והרי בכל צד שני חלקים חלל נגד כל לוח הם ד’, ובצד ארכו היה שם חלל ב’ טפחים שבם ס”ת מונח וזה נגד החלל שיש בין המוח לעצם הגלגלת חלל שיש בו מעט אויר זך הנקרא בזהר אוירא דכיא, והלוחות היו מסנפרינון, לרמז על עולם הכסא שראה אבן ספיר דמות כסא, וצוה לעשות ג’ ארונות שהמוח נתון בג’ אדונות שני קרומי שמוח ועצם הגלגלת, וצוה לעשות עליו זר זהב לרמז על כתר תורה שהם תר”ך אורות היוצאות מתרי”ג מצות וז’ מצות חכמים, וקראו בשם זר כי כולל בתוכו גם זר השלחן והמזבח שכתר תורה כולל כולם וג”פ זר עולה כתר עם הכולל, וצוה לעשות שנו בדים לשאת את הארון, הוא עפ”י מ”ש (משלי כ’) אוזן שומעת ועין רואה ה’ עשה גם שניהם, שלקבלת התורה צריך חוש הראות שיראה בעיניו ויעיין בספר התורה ושיראה מעשה ה’ הגדול בעין הבחינה, ושישמע באזניו סבלת האבות ותורה שבע”פ והם הבדים הנושאים את הארון, וידוע שגידי הראות צומחים מן המות עד העין, וכן גידי השמע צומחים מן המוח עד האזן, שבהם יקבל המוחשים ויביאם אל נפש האדם פנימה, והם שני מיני בדים, ולכל בד שתי טבעות, שבהם קבועים במוח מצד זה ובעין ובאזן מצד זה, וצריך שלא יסורו משם רגע כמ”ש (דברים כ״ט:ג׳) ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, (ישעיה ז) פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ולמ”ש שהיו ארבע טבעות מכל צד, לרמז כפלות העינים והאזנים, שהם ארבע שהם שמונה, ואחר שתקבע הבדים בטבעות אז ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך, שאז יקרא בעיניו בספר התורה שבכתב וישמע באזניו קבלת תורה שבע”פ: עוד צוה לעשות כפורת על הארון ועליו שני הכרובים, ומבואר בזהר בכ”מ שהכרובים הם תו”מ צדק ומשפש וכמ”ש בפרדס ערך כרובים, כי שורש התורה בא מעולם האצילות, תפארת תורה שבכתב, ומלכות תורה שבע”פ, ומשם מתפשטת למשה אל עולם הכסא שנגדו קה”ק ששם היה כסא ה’ ושכינתו [שאל זה רמז בארון הנתון שם כנ”ל. וכמ”ש בב”ר (פ”א) שהתורה וכסא הכבוד קדמו לעולם, וה’ אמר למשה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה שנאמר (איוב כו) מאתו פני כסא, כמ”ש בשבת (ד’ פ”ז), אולם הכסא מקבל את התורה מן שני הכרובים שבעולם האצילות, שיורדים דרך המשך שבין עולם האצילות לעולם הבריאה כמ”ש בעץ החיים [שער אבי”ע] שבין עולם האצילות אל הכסא יש מסך, והמסך הזה מחבר עולם האצילות והבריאה והוא הכפורת שעל הארון ועליו שני הכרובים, ולכן צוה שיהיו הכרובים מן הכפורת כמלכות דאצילות שבה להיות עתיק דבריאה, וגג דבריאה הוא קרקע דאצילות כי רגלי בני עליה העליונה שהם זו”נ דאצילות דורכים ע”ג מסך ההוא כמ”ש בע”ח (שער אבי”ע פי”ב) והכנפים רומזים על השפע שמקבלים ממה שלמעלה מהם עת יגביהו עוף אל החכמה והבינה, וצוה שיהיו פורשי כנפים למעלה וישפיעו למטה ויסוככו על הכפורת וכן שיהיו פניהם איש אל אחיו כמ”ש במד’ הנעלם (פ’ אחרי מות) א”ר יצחק כל אחר דלא אשתכח דכר ונוקבא וכו’ אוף הכא כרובים דכר ונוקבא וכו’, ושם ופניהם איש אל אחיו משגחין אנפין באנפין וכד מהדר דכורא אפי’ מנוקבא ווי לעלמא דהא צדק ומשפט מכון כסאך, ובמקדש של שלמה היו עוד כרובים שעמדו על הארץ אצל הארון והיו של עצי שטים ופניהם אל הבית שהם רמזו על הכרובים של המרכבה כמ”ש בד”ה (א’ כ”ח י”ח) ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה’, מבואר שכרובים שעשה שלמה הורו על הכרובים של המרכבה שהם בעולם היצירה, ובאשר במקדש שרתה השכינה בקביעות וגם הנהגת הטבע והמערכת בא מלמעלה עשה גם כרובים מכוונים נגד כרובי המרכבה שמנהיגים את האופנים שהם המערכה, וע”כ עמדו בארץ ופניהם היו אל הבית כי שם לא נמצא הזווג כמו למעלה, ולא היה מזהב טהור, והרמב”ן כתב שהם מט”ט וסנד”ל שהוא השפעת החיות אל האוכלים, ובמדבר שלא היה עדיין משכן קבוע לא היו כרובים אלה, ואם לא היו חוטאים בעגל היה תיכף המקדש הקבוע, ולכן רמז לו גם כרובי שלמה במ”ש ועשית שנים כרובים וכו’ ועשה כרוב אחר מקצה מזה, ר”ל וחוץ משני כרובים שתעשה על הכפורת תעשה עוד כרוב אחד מקצה מזה ר”ל שיעמוד בצד הארון וקצהו, ועמ”ש ועשית שנים כרובים משני קצות הכפורת מפרש מן הכפורת תעשו ר”ל על הכרובים שעל הארון ובצלאל שעשה לאחר העגל שלא היה עתיד להיות משכן קבוע ולא עשה רק שני כרובים אחר במעשה כרוב אחד מקצה מזה ולא אמר ויעש כרוב אחד כמו שאמר בצווי, ואמר שנית ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות שתחלה אמר זה להורות איך ישפיעו למוד התורה ע”י המקבלים אותה שיביאו את הבדים בטבעות היינו שיראו וישמעו ויקבלו דברי ה’ ויכינו א”ע אליה ועי”כ יהיו למודי ה’ וה’ יקבע תורתו בלבם ויתן את העדות אל הארון, ופה באר ההשפעה הבאה מלמעלה שע”י שיאירו המאורות העליונים השמש והירח ויגיהו אורם אל הכפורת יתן את העדות, ומפרש שזה יהיה ע”י שאועד לך שם ודברתי אתך וכו’, והנה נפש רוח ונשמה משכנם בג’ חלקי הגויה והנשמה משכנה במוח, ויש עוד שתי נפשות הנקראות בשם חיה ויחידה שהם אין להם מקום מיוחד בגוף רק חופפים עליו למעלה, אחד גבוה במעלתו מחברו ומשפיע על חברו, ואליהם רמזו שני הכרובים שהיו על הארון [שהיה נגד הנשמה שמשכנה במוח] והם פורשי כנפים למעלה כי משכנם בעולם העליון בצרור החיים ומשלחים אורם משם על הזוכים להם שאז יחזו ברוה”ק ויתנבאו ויראו מראות אלהים, וכן פניהם איש אל אחיו, ומשה זכה לנפשות אלה ועל ידם דבר עמו מעל הכפורת שעז”א ונועדתי לך שם: גם למד דעת את העם בענין ההנהגה, כי באשר בשני הלוחות שבארון בלוח אחד היו כתובים חמש מצות שבין אדם למקום ועל לוח השני היה כתוב חמש מצות שבין אדם לחברו, והיו בישראל שני מילי מנהיגים, המלך ושריו שהיו ממונים מה’ לעשות משפט ולבער כל עושי רשעה בין אדם לחברו, והכ”ג ומורי הדת היו ממונים ללמד את העם ולהשגיח על עבודת האלהים ומצות שבין אדם למקום, ונגדם עמדו שלי הכרובים אחד הסוכך בכנפיו על צד האחד של הארון שבו הלוח המזהיר על מצות שבין אדם לחברו, והשני הסוכך בכנפיו על צד השני של הארון שבו הלוח המזהיר על מצות שבין אדם למקום, וע”כ עמדו שניהם על הכפורת הסוכך על הלוחות בכלל, והיה צריך ששני הכרובים יפרשו כנפים למעלה שיעשו הכל לש”ש ויתנשאו על כל עניני החומר ותאוותיו ושיהיו סוככים על הכפורת ומגינים על מצות ה’ איש כפי עבודתו, וצוה שהיו פניהם איש אל אחיו שהמלך והכ”ג יהיו עוזרים זל”ז, לא כמו שהיה בימי מלכי בית שני הרשעים שהיו משפילים כבוד הכהונה, כמ”ש (יחזקאל כו) הסיר המצנפת והרים העטרה וכמו שפי’ שם, ולא ככהנים הרשעים שהפיחו מרד והרימו יד בכבוד המלכות, רק יהיו פניהם איש אל אחיו וכמ”ש (זכריה ו׳:י״ג) ועצת שלום תהיה בין שניהם, וכן יהיו פניהם ר”ל מגמת פניהם אל הכפורת לחזק עמודי הדת ויראת אלהים ולשום משפט וצדקה בארץ: ועתה נבאר הכלים שהיו בהיכל, שלפי מה שבארנו היו כנגד חלק הגויה שמן הצואר עד החזה ששם משכן רוח החיים, והיה שם השלחן והמנורה, השלחן היה נגד המזון, שהלב הוא הזן ונותן חיות וכח לכל הגויה ע”י הדם שהיא הנפש החיונית כנודע. ובאשר רצה ה’ שהמזון והפרנסה יצא לכל העולם ע”י הברכה שבמקדש, צוה להניח שם לחם הפנים שהיה בו ברכה, ומלחם ה’ הושפע ברכה ושובע לכל העולם כי אין הברכה שורה על דבר ריקם, ויען שבעולם הגדול החיות בא ע”י המלאכים מניעי הגלגלים כמ”ש (יחזקאל א׳:כ׳) כי רוח החיה באופנים, והם המסבבים את המזלות בי”ב חדשי השנה להכין את הלחם והמזון, צוה להניח י”ב לחמים להכין את הלחם ממקום נעלה יותר שיש בו ברכה, וצוה שיהיו שתים מערכות כי גם י”ב מזלות נחלקים לשש שש, וכן למעלה כנודע, ובאשר זה נקרא לחם פנים שבא מלפני ולפנים מה’ בעצמו שהוא פותח ידיו ומשביע לכל חי, היה שם סימן לידים הטהורים במה שהיו שתי סניפים וי”ד קנים בכל מערכה, שהקנים היו כנגד פרקי הידים שהם י”ד כמנין יד, והיו ארבע לחמים נסמכים כ”א מג’ קנים והלחם העליון נסמך משתי קנים כמו שבארבע אצבעות יש ג’ פרקים בכל אצבע ובהגודל אין שם רק שתי פרקים, והסניפין היו כנגד זרועות עולם, וכבר בארנו בספר שירי הנפש שהלבונה מרמז על הרוחניות שבהצומח כי הוא חלק הנותן ריח בהצומח ולכן היה נקפד לה’ שהלחם ניתן לכהנים ורוחניות הצמחים העלו לה’ קומץ לכל סדר, וע”ז היו שני בזיכים, וצוה ביום השבת יערכנו כי בשבת יושפע המזון לכל השבוע, ומפעם זה ששת ימים תלקטוהו ע”י שביום השבת לא יהיה כמ”ש בפי’ פ’ ויכולו, ולכן בשבת נסתלק מעל השלחן ונסדר אחר תחתיו, ומזה בא הברכה לכל השבוע, וצוה לעשות זר זהב שהוא סימן לכתר מלכות שהוא ציון השלחן והעושר והגדולה, ושיהיה מסגרת טופח שלא להרבות מותרות ותענוגים רק יהיה מצומצם שע”ז מורה המסגרת ושחק על המסגרת ראוי הזר והכתר לא על המרבה בתענוגים ובמותרות, והלחם יהיה לחם פנים, לאמר דברי תורה על השלחן ושיהיו עניים מאוכלי שלחנו עד שהאכילה תהיה כקרבן המתקבל בפנים: עוד צוה צוה לתת שם את המנורה, שהסכימו כולם שהיא מורה על אור ההשכלה והדעת, וכבר כתבתי שהארון היה מורה על חכמת התורה והנבואה שהיא החכמה הבאה רק ע”י הופעת אלהים בנבואה, והמנורה היה מורה על מה שישכיל האדם מדעתו להבין בכח התבונה, שזה ההבדל בין חכמה ובין בינה, וחכמת התורה לא נמצא בעולם המלאכים, שהרי בקשו את התורה ולא ניתנה להם, אבל נמצא בהם שכל ותבונה שהטבע בם בטבעם, והם המשפיעים שכל ותבונה ממין זה על האדם לכן סדר את המנורה עם השלחן בהיכל שהוא נגד עולם המלאכים כנ”ל, שמצד שהם משפיעים החיות היה השלחן בצפון ומצד שמשפיעים ההשכלה לשכל הטבעי העמיד את המנורה בדרום, וכבר הבאתי שדעת חז”ל והמקובלים שהחכמה האלהית והנבואה הוא מתיחס אל המוח שעליו משפיע רוח הנבואה, אבל התבונה האנושית מיוחס אל הלב כמ”ש הלב מבין שע”י שתניף הריאה על הלב ותנשוב אויר צח ומזוקק יעלה אד דק אל המוח לטהר את כליו עד שיגבר בו כח התבונה להבין דבר מתוך דבר בבינתו, ופרי התבונה הזאת הם שבע חכמות שהמציאו בני אדם משכלם, ולעומת זה היה במנורה שמורה על אור השכל שבעה קנים שכולם פונים אל נר האמצעי שהיא החכמה האלהית, וכן יתיחסו אל שבע כנפי הריאה שהם מניפים רוח צח אל המוח וידליקו שבע נדות המנורה, ולכן העמידו אותם בדרום שהרואה הוא בימין והלב [שכנגדו היה השלחן ולחם הפנים] הוא בשמאל, והיה במנודה מ”ט דברים שהם שבעה קנים וי”א כפתורים כ’ פרחים כ”ב גביעים ס”ה מ”ט, ועם המנורה בכלל יש חמשים שערי בינה כי המנורה רמזה על הבינה, והארון שרמז על החכמה היה ט”ו טפחים ארכו ט’ טפחים רחבו וט’ טפחים גבהו, ס”ה ל”ג לרמז על החכמה עם ל”ב נתיבותיה, ושאשר כל השבע חכמות ופרטיהן כלולים בתורה לכן היתה המנורה מכוונת נגד התחלת ספרי התורה, ס’ בראשית ז’ תיבות בפסוק הראשון נגד שבעת קני מנורה, שמות י”א תיבות כנגד כפתורים, ויקרא ט’ תיבות כנגד פרחים, במדבר י”ז תיבות כנגד גבהה של מנורה [מלבד הטפח האחרון של הדגל], דברים כ”ב תיבות כנגד גביעים, וז”ש במד’ פתח דבריך יאיר זה מעשה המנורה: וכמו שבאדם הפרטי יש גוף שהוא המקיף ומלביש את האברים הפנימים, כן המשכן ומכסהו היה גוף האדם הכללי, החופף ומקיף על הכלים הפנימים שהם הארון והשלחן והמנורה שהם נגד המוח והלב, שמקומם עד ושרפש הכבד שהוא המבדיל בין כלי הנפש היורדים חדרי בטן ובין כלי הנשמה והרוח, ויש בגוף ד’ לבושים, כמ”ש עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, הגידין בהם הדם רצוא ושוב, והם שייכים בצד א’ עם האברים הפנימים כי הם תעלות וצינורות להוביל ההדגשה שבא מן המות והחיות של הלב אל כל הגויה, וג’ מלבושים האחרים הם חיצונות לגמרי וכן בעולם הגדול ד’ קליפות המלבישים את העולם כמ”ש בזהר על סוד האגוז שי”ל ד’ קליפות והקליפה הדקה הסובבת את הפרי עצמה הוא נגד קליפת נוגה שהוא שייך בצד אחד אל הטוב, ועליו רוח סערה, וענן גדול, ואש מתלקחת, שהם נגד עור ובשר ועצמות, וע”כ הוו למעלה יריעות תכלת וארגמן, כי יש ד’ מיני גידים ויש להם ד’ מראות, והוא נגד הנוגה בעולם הגדול שלושה אל הקדושה, ולכן היו יריעותיו עשר שכן כל דבר שבקדושה, ולא היה מלביש את המשכן רק עד הרגלים, כי המשכן הגדול הוא בסוד מט”ט ששם הוא חלוץ הנעל שהוא מנדל שהוא בעולם העשיה, ויריעות עזים ועורות אילים ועורות תחשים לגד ג’ לבושים האחרים, נגד ג’ קליפות האגוז הקשים ומרים, עור ובשר ועצמות, לכן הוו י?א יריעות עזים שהיא מצד הרע כנודע מי”א סממני הקטורת וי”א ארורים, והם היו מכסים גם צדי המשכן ואחורי המשכן למטה שהיה מחצי היריעה העודפת וכמ”ש חז”ל שלמד דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה ר”ל לכן חס על יריעות תכלת שלא ירדו למטה כי רגליה יורדות מות ולא חס על העזים, ועליהם מלמעלה היו עורות אילים שהם קשים נגד העצמות, ועורות תחשים הוא נגד העור שהופשט מן הלחש וילבש את האדם ונקרא משכא דחויא, ובאשר העור נחלק לשנים קלף ודוכסוסטוס בסוד מילה ופריעה, נרמז זה ג”כ בשני מיני העורות שסכסו מלמעלה, [אולם בגוף המשכן שהיו שם הקרשים שהם היו נגד לבוש העצמות ועליהם צפוי הזהב נגד הבשר, ולא הוו שם שלי מכסאות העורות רק מכסה יריעות תכלת לבד גידים ומכסה עזים נגד עור], ועשר יריעות היו לחלקים לחמש חמש, שכן עשר ספורות שבקדושה לחלקים לחמשה פרצופים, וכל ספירה כלולה מעשר נגד זה היו מאה לולאות, וכל פרצוף בפ”ע ג”כ כלול מעשר היו חמשים קרסי זהב, וביריעות עזים שבכל בהם גם רע הוו נחשת מסטרא דנחש כנודע: אמנם במשכן עצמו רצה לצייר קומת האדם מצד גופו, שעיקר בנין גופו הוא כ”ב צלעות שהם י”א צלעות מצד זה וי”א צלעות מצד זה, לכן היה במשכן בצד דרום וכן בצפון עשרים קרש, ואצלם העמוד שבמזרח וקרש המקצוע שאמה ממנו היה שייך לצד צפון, הם כ”ב, ונחלקו לי”א ע”י שבריח העליון והתחתון לחלק לשלים וכל בריח חבר י”א צלעות, והבריח התיכון חבר את כולם כחוט השדרה המחבר את כל הצלעות ועומד בתוכם, והבריח העליון והתחתון היה כנגד חוליות השדרה שי”א חצאי חוליות קשרים י”א עצמות מצד זה וי”א מקשרים מצד זה, וכל זה נכון יותר למ”ש במד’ שה”ש שהבריחים עברו וחברו גם את העמוד שבמזרח ואת קרש שבמקצוע, וכאשר המשכן נעשה לחבר בו כל כלל ישראל להחשב כגוף אחד היה צריך לצייר בו שני בני אדם, ששם יתחברו שנים להיות כאיש אחד, וע”כ צייר זה במה שהיו עשרים קרשים מצד צפון וכן מצד דרום שכל צד עם העמוד וקרש המקצוע ובריחיו נצטייר כגוף שלם, בפ”ב צלעותיו והשדרה והחוט המחברם, שא’ עומד בדרום וא’ בצפון, להמשיל שיששכר וזבולון מתחברים להיות מקדש אחד, זה עוסק בתורה בימין וזה משפיע לו שפע ימים ועושר בצפון כמ”ש בפסוק הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, או כמו ישראל ושבט לוי שמתגברים ג”כ על אופן זה, אולם ירך של הגוף נצטייר בהקרשים שבצד מערב שנקרא ירך, ובירך נמצא ד’ עצמות אחד בירך ושלשה בקטלית משני צדדים כמ”ש בפ”א דאהלות, לכן היו שמונה קרשים, והיה צריך לצייר ירך אחד לגוף שבדרום וירך לגוף שבצפון עז”א לירכתי המשכן בירכתים בלשון רבים, כי מצייר שנים בכפל לכן היו שם שמונה קרשים, כי קרשים שבמקצועות שייכים בצד אחד לצד מערב שמשלימים לעשר אמה רוחב המשכן וחשבו אותם לגוף שבדרום ולגוף שבצפון לז”א לירכתים ר”ל שירמזו על שנים נמצא היה גוף וירך לכל צד, ושנו ריעים מתחברים בקדש, וכן י”ל שמטעם זה נתחלק מכסה המשכן לשנים ונתחברו בלולאות לציור שני בני אדם המתחברים, וכ”א יש לו חמשים לולאות, נגד נפש רוח נשמה חיה וחידש שכ”א כולל יו”ד מדרגות דקדושה, ואחד עומד במזרח רחוק מן השכינה, ואחד במערב קרוב אל השכינה שבמערב, שאצלו גם יריעות עזים הם חמש שהם מצד הקדושה כי קדוש הוא לאלהיו, ושניהם מתחברים בקרסים באהבה ובאחוה עוזרים זל”ז והיה המשכן אחד, והיו שם מאה אדנים לרמז למשה מה שרמזו המאה לולאות למעלה כנ”ל, או שרמז על מה שנמצא בכל צד מאה ואחד אברים כמ”ש בכ”א דאהלות, שהוא מאה אדנים למשה בצירוף הקדושה המיחדת אותם, ומאה לולאות למעלה: וכן בעולם הגדול, כ”ב צלעות שהם כ”ב אותיות התורה שמהם נבנה שעולם, ובירכתים הם ה’ אותיות תנצפ”ך, שהיו חמש וחמש מימין ושמאל כנ”ל, והיו שמונה קרשים וב’ עמודי המזרח הנותרים, שלא חשב נם בחשבון הנ”ל: וממה שידענו שהאדם נברא בצלם ויש דוגמתו ודמותו בעולם הגדול, דעת לנבון נקל לדרוש מן הנגלה אל הנעלם ולמצוא ציור המשכן בכל העולמות, וכמ”ש במד’ ויקרא רבה וביום הקים את המשכן א”ר סימון מלמד שמשכן אחר הוקם עמו, ואמרו שבהמ”ק של משה מכוון כנגד מקדש של מעלה, ואמרו פ”ק דתענית ומי איכא ירושלים למעלה, אין דכתיב (תהילים קכ״ב:ב׳-ג׳) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו, ועז”א והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראת בהר, והיה פרוכת לפני קה”ק נגד הפרגוד שיש בין עולם הכסא לעולם החיות כמ”ש (יחזקאל א׳:כ״ב) ודמות על ראשי החיות רקיע, ובאדם הוא הצואר שהוא הפרגוד שבין הראש והחזה. ובין החצר וההיכל היה משך כנגד המסך שיש בין החיות להאופנים בעולם הגדול, והיו אדניהם נחושת שעז”א בהחיות שכף רגליהם נוצצים כעין נחשת קלל כמ”ש בפי’ שם, ובאדם הוא טרפשא דכבדא וכמ”ש בכוזרי תאמר ד’ (סי’ כ”ה) וז”ל והקרום חולק בין עולם הטבע לעולם החיים כמו שהצואר חולק בין עולם שחיים לעולם הדבור כאשר זכר אפלטון:
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | ה’ מצווה לקחת תרומה ולבנות מקדש — “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”
- אפיון - קדושה וטהרה | תחילת הציווי על המשכן — הקדשת חומרים פיזיים לשכינה
הערות
מקור: סדר עולם רבה פרק 5