תיאופניה בהר סיני
פסוקים
וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד וַיֶּחֱרַ֥ד כׇּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ וַיּוֹצֵ֨א מֹשֶׁ֧ה אֶת־הָעָ֛ם לִקְרַ֥את הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר׃ וְהַ֤ר סִינַי֙ עָשַׁ֣ן כֻּלּ֔וֹ מִ֠פְּנֵ֠י אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו יְהֹוָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וַיַּ֤עַל עֲשָׁנוֹ֙ כְּעֶ֣שֶׁן הַכִּבְשָׁ֔ן וַיֶּחֱרַ֥ד כׇּל־הָהָ֖ר מְאֹֽד׃ וַֽיְהִי֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד מֹשֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָאֱלֹהִ֖ים יַעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל׃ וַיֵּ֧רֶד יְהֹוָ֛ה עַל־הַ֥ר סִינַ֖י אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיִּקְרָ֨א יְהֹוָ֧ה לְמֹשֶׁ֛ה אֶל־רֹ֥אשׁ הָהָ֖ר וַיַּ֥עַל מֹשֶֽׁה׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רֵ֖ד הָעֵ֣ד בָּעָ֑ם פֶּן־יֶהֶרְס֤וּ אֶל־יְהֹוָה֙ לִרְא֔וֹת וְנָפַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ רָֽב׃ וְגַ֧ם הַכֹּהֲנִ֛ים הַנִּגָּשִׁ֥ים אֶל־יְהֹוָ֖ה יִתְקַדָּ֑שׁוּ פֶּן־יִפְרֹ֥ץ בָּהֶ֖ם יְהֹוָֽה׃ וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה לֹא־יוּכַ֣ל הָעָ֔ם לַעֲלֹ֖ת אֶל־הַ֣ר סִינָ֑י כִּֽי־אַתָּ֞ה הַעֵדֹ֤תָה בָּ֙נוּ֙ לֵאמֹ֔ר הַגְבֵּ֥ל אֶת־הָהָ֖ר וְקִדַּשְׁתּֽוֹ׃ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֤יו יְהֹוָה֙ לֶךְ־רֵ֔ד וְעָלִ֥יתָ אַתָּ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן עִמָּ֑ךְ וְהַכֹּהֲנִ֣ים וְהָעָ֗ם אַל־יֶֽהֶרְס֛וּ לַעֲלֹ֥ת אֶל־יְהֹוָ֖ה פֶּן־יִפְרׇץ־בָּֽם׃ וַיֵּ֥רֶד מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָעָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶֽם׃ {ס}
דמויות
מיקום
- הר סיני (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - אות טבע ונס אלוקי | קולות וברקים, ענן כבד, קול שופר וירידת האש — תיאופניה מלאה
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | ה’ יורד על הר סיני וקורא למשה — ההתגלות הנסית הראשונה מהר
מפרשים
רש”י
19:16 — בהית הבקר: מְלַמֵּד שֶׁהִקְדִּים עַל יָדָם, מַה שֶּׁאֵין דֶּרֶךְ בָּשָׂר וָדָם לַעֲשׂוֹת כֵּן – שֶיְּהֵא הָרַב מַמְתִּין לַתַּלְמִיד; וְכֵן מָצִינוּ “קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה, וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה’ עֹמֵד” (יחזקאל ג’): 19:17 — לקראת האלהים: מַגִּיד שֶׁהַשְּׁכִינָה יָצְאָה לִקְרָאתָם כְּחָתָן הַיּוֹצֵא לִקְרַאת כַּלָּה, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ה’ מִסִּינַי בָּא (דברים ל”ג), וְלֹא נֶאֱמַר לְסִינַי בָּא (מכילתא): 19:17 — בתחתית ההר: לְפִי פְשׁוּטוֹ בְּרַגְלֵי הָהָר; וּמִדְרָשׁוֹ שֶׁנִּתְלַשׁ הָהָר מִמְּקוֹמוֹ וְנִכְפָּה עֲלֵיהֶם כְּגִיגִית (שבת פ”ח): 19:18 — עשן כלו: אֵין עָשַׁן זֶה שֵׁם דָּבָר, שֶׁהֲרֵי נָקוּד הַשִּׁי”ן פַּתָּח, אֶלָּא לְשׁוֹן פָּעַל כְּמוֹ אָמַר, שָׁמַר, שָׁמַע, לְכָךְ תַּרְגּוּמוֹ תְּנַן כֻּלֵּהּ, וְלֹא תִרְגֵּם תְּנָנָא, וְכָל עָשָׁן שֶׁבַּמִּקְרָא נְקוּדִים קָמָץ מִפְּנֵי שֶׁהֵם שֵׁם דָּבָר: 19:18 — הכבשן: שֶׁל סִיד; יָכוֹל כְּכִבְשָׁן זֶה וְלֹא יוֹתֵר, תַּ”לֹ בּוֹעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם (דברים ד’), וּמַה תַּ”לֹ כִּבְשָׁן? לְשַׂבֵּר אֶת הָאֹזֶן מַה שֶּׁהִיא יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ – נוֹתֵן לַבְּרִיּוֹת סִימָן הַנִּכָּר לָהֶם; כַּיּוֹצֵא בּוֹ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג (הושע י”א), וְכִי מִי נָתַן כֹּחַ בָּאֲרִי אֶלָּא הוּא? וְהַכָּתוּב מוֹשְׁלוֹ כְּאַרְיֵה, אֶלָּא אָנוּ מְכַנִּין וּמְדַמִּין אוֹתוֹ לִבְרִיּוֹתָיו כְּדֵי לְשַׂבֵּר אֶת הָאֹזֶן מַה שֶּׁיְּכוֹלָה לִשְׁמֹעַ; כַּיּוֹצֵא בוֹ וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים (יחזקאל מ”ג), וְכִי מִי נָתַן קוֹל לַמַּיִם אֶלָּא הוּא? וְאַתָּה מְכַנֶּה אוֹתוֹ, לְדַמּוֹתוֹ לִבְרִיּוֹתָיו – כְּדֵי לְשַׂבֵּר אֶת הָאֹזֶן (מכילתא): 19:19 — הולך וחזק מאד: מִנְהַג הֶדְיוֹט כָּל זְמַן שֶׁהוּא מַאֲרִיךְ לִתְקֹעַ קוֹלוֹ מַחֲלִישׁ וְכוֹהֶה, אֲבָל כָּאן הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד, וְלָמָּה כָּךְ מִתְּחִלָּה? לְשַׂבֵּר אָזְנֵיהֶם מַה שֶּׁיְּכוֹלִין לִשְׁמֹעַ: 19:19 — משה ידבר: כְּשֶׁהָיָה מֹשֶׁה מְדַבֵּר וּמַשְׁמִיעַ הַדִּבְּרוֹת לְיִשְׂרָאֵל – שֶׁהֲרֵי לֹא שָׁמְעוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה אֶלָּא אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ – וְהַקָּבָּ”ה מְסַיְּעוֹ לָתֵת בּוֹ כֹחַ לִהְיוֹת קוֹלוֹ מַגְבִּיר וְנִשְׁמָע (שם): 19:19 — יעננו בקול: יַעֲנֶנּוּ עַל דְּבַר הַקּוֹל, כְּמוֹ אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ (מלכים א י”ח) – עַל דְּבַר הָאֵשׁ, לְהוֹרִידוֹ: 19:20 — וירד ה’ על הר סיני: יָכוֹל יָרַד עָלָיו מַמָּשׁ, תַּ”לֹ כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם (שמות כ’), מְלַמֵּד שֶׁהִרְכִּין שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְהִצִּיעָן עַל גַּבֵּי הָהָר כְּמַצָּע עַל הַמִּטָּה וְיָרַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד עֲלֵיהֶם (מכילתא): 19:21 — העד בעם: הַתְרֵה בָהֶם שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת בָּהָר: 19:21 — פן יהרסו וגו’: שֶׁלֹּא יֶהֶרְסוּ אֶת מַצָּבָם, עַל יְדֵי שֶׁתַּאֲוָתָם אֶל ה’, לִרְאוֹת, וְיִקְרְבוּ לְצַד הָהָר: 19:21 — ונפל ממנו רב: כָּל מַה שֶּׁיִּפֹּל מֵהֶם, וַאֲפִלּוּ הוּא יְחִידִי, חָשׁוּב לְפָנַי רָב (שם): 19:21 — פן יהרסו: כָּל הֲרִיסָה מַפְרֶדֶת אֲסִיפַת הַבִּנְיָן, אַף הַנִּפְרָדִין מִמַּצַּב אֲנָשִׁים הוֹרְסִים אֶת הַמַּצָּב: 19:22 — וגם הכהנים: אַף הַבְּכוֹרוֹת שֶׁהָעֲבוֹדָה בָהֶם (זבחים קט”ו): 19:22 — הנגשים אל ה’: לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת, אַף הֵם לֹא יִסְמְכוּ עַל חֲשִׁיבוּתָם לַעֲלוֹת: 19:22 — יתקדשו: יִהְיוּ מְזֻמָּנִים לְהִתְיַצֵּב עַל עָמְדָּן: 19:22 — פן יפרץ: לְשׁוֹן פִּרְצָה; יַהֲרֹג בָּהֶם וְיַעֲשֶׂה בָהֶם פִּרְצָה: 19:23 — לא יוכל העם: אֵינִי צָרִיךְ לְהָעִיד בָּהֶם, שֶׁהֲרֵי מֻתְרִים וְעוֹמְדִין הֵם הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת יָמִים, וְלֹא יוּכְלוּ לַעֲלוֹת שֶׁאֵין לָהֶם רְשׁוּת: 19:24 — לך רד: וְהָעֵד בָּהֶם שֵׁנִית, שֶׁמְּזָרְזִין אֶת הָאָדָם קֹדֶם מַעֲשֶׂה וְחוֹזְרִין וּמְזָרְזִין אוֹתוֹ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה (מכילתא): 19:24 — ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים: יָכוֹל אַף הֵם עִמְּךָ, תַּ”לֹ וְעָלִיתָ אַתָּה, אֱמֹר מֵעַתָּה, אַתָּה מְחִצָּה לְעַצְמְךָ, וְאַהֲרֹן מְחִצָּה לְעַצְמוֹ, וְהַכֹּהֲנִים מְחִצָּה לְעַצְמָם – מֹשֶׁה נִגַּשׁ יוֹתֵר מֵאַהֲרֹן, וְאַהֲרֹן יוֹתֵר מִן הַכֹּהֲנִים, וְהָעָם כָּל עִקָּר אַל יֶהֶרְסוּ אֶת מַצָּבָם לַעֲלוֹת אֶל ה’ (שם): 19:24 — פן יפרץ בם: אַעַ”פִּ שֶׁהוּא נָקוּד חֲטַף קָמָץ אֵינוֹ זָז מִגְּזֵרָתוֹ, כָּךְ דֶּרֶךְ כָּל תֵּבָה שֶׁנְּקֻדָּתָהּ מְלָאפוּם, כְּשֶׁהִיא סְמוּכָה בָאָה בְּמַקָּף, מִשְׁתַּנֶּה הַנִּקּוּד לַחֲטַף קָמָץ: 19:25 — ויאמר אלהם: הַתְרָאָה זוֹ:
מלבי”ם
19:16 — ויהי קולות וברקים. עוד טרם שירד ה’ על ההר חרדו לקראתו שלשה האיתנים הקלים שהם יסוד המים והרוח והאש, שיסוד הרוח הוציא קולות ויסוד האש הוציא ברקים, ויסוד המים הוציאה ענן כבד ומעט מטר כמ”ש חז”ל שהיה מטר בעת ההיא, רק שלא היו טבעיים רק נסיים, שלפי הטבע יהיה תחלה הענן ואחריו הברקים ואחריו הקולות, ופה היה תחלה קולות בלא ענן וברקים ואחריו ברקים בלא ענן ואחריו ענן כבד, ואחריו היה קול שופר חזק נסיי, כי עבר קול השופר שלא ע”י שופר, וכן הזדעזעו כתות הגוף של העם המתיחסים ליסודות השלשה הקלים, אבל יסוד העפר לא קם ולא זע עוד, וכן יסוד העפר של העם לא התפעל עוד כי לא הסירו כובד העפר של גופם ללכת בחפזון ולדאות על כנפי רוח לקראת האלהים רק ויחרד כל העם אשר במחנה שהגם שחרדו והתעוררו יסודותיהם הקלים נשאר במחנה ולא זעו ממקומם. והנה הרוח של התוקע כשיעבור במקום צר ומוגבל דרך השופר וקרן היובל ישמיע קול תקיעה, והוא משל אל רוח ה’ הנופח רוח חיים וקדושה בקרב העם והוא מתעכב מן החומר המונע ומעכב דרכו, עי”כ נשמע קול חזק כקול השופר ומזה חרדו כל העם, כי לא הוכנו לשמוע קול ה’ בלא חרדה, שזה היה התנאי שיוכלו לקבל כל התורה מפי הקב”ה, אבל הם חרדו ונשארו במחנה ולא יצאו לקראת האלהים: 19:17 — ויוצא משה את העם לקראת האלהים. ועי”ז הוצרך משה להוציאם בעל כרחם ע”י כחו ודבורו וזכותו, וכבר היתה ההוצאה לקראת האלהים, שהשכינה כבר התחילה לרדת משמי מרומים והם יצאו לקראתו, לא כפי שהיה ראוי שהם יקדימו לצאת טרם יחל ה’ לפעמם ולצאת לקראתם, ובזה התברר שאינם ראויה להיות כולם ממלכת כהנים וגוי קדוש ע”י הכנת עצמם מלב ונפש ואתערותא דלתתא, כי הוצרך אתערותא דלעילא שהחל ה’ לצאת, וכחו של משה שהוציא אותם בעל כרחם, ויתיצבו בתחתית ההר מבואר אצלנו שיש הבדל בין נצב ובין עומד שההתיצבות הוא במקום שצריך חזוק רב לעמוד במקום ההוא, וי”ל שהגם שעמדו בתחתית ההר, לא עמדו שם הכן בלא פחד, כי היו נרתעים ופוחדים והוצרכו חזוק ועצמה להשאר במקום ההוא: 19:18 — והר סיני עשן כולו. ואז ירד ה’ על ההר ונתעורר יסוד העפר שהיה שקט ונח עד הנה, בין יסוד העפר הכולל בין יסוד העפר של העם שהוא כבד התנועה מכל היסודות והפיל על העם עצלות וכובד, וספר כי ההר התעורר בשני ענינים: א] שהר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה’ באש והוה העשן על שטחו של ההר ע”י ירידת אש אוכלה אש, וכל אש מעלה עשן, והיה עשן כולו כי ה’ ירד על כל ההר, ב] עלה עשן מפנימית ההר שעז”א ויעל עשנו כעשן הכבשן, שעשן הכבשן בא ע”י חלקי האש הנעצרים בתוך הסיד כן יצא עשן מעומק ההר ועפרי, ויחרד כל ההר מאד, שהיה רעש הארץ של ההר, ומודיע שהיה בזה ענין שלמעלה מן הטבע, שידון שהרעש בא ע”י אדים ועשנים הנעצרים בבטן האדמה שאין להם מקום לצאת ותגעש ותרעש הארץ ממקומה, אבל שימצא העשן והאדים מקום לצאת ויעלו עשן מתוך הארץ שיופסק הרעש, ופה הגם שעלה עשן ההר, בכ”ז חרד ההר ונרעש ממקומו, והיה הרמז לזה שיען שהעם לא הוכנו כראוי ולא יכלו לקבל את התורה מאהבת ה’ ויראת הרוממות החרדים ביראת העונש כי באש ה’ נשפט וירגזו ההרים, שעז”א חז”ל שכפה עליהם ההר כגיגית, ר”ל שלולא יראת העונש לא היו מקבלים עליהם עול מצות או עול תורה שבע”פ רק שנתיראו מן האש הרעש ויראת העונש: 19:19 — ויהי קול השופר. ה’ אמר למשה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, ופרשנו שא”ל שישמיע קול אל ב”י להודיעם שהוא הוא המדבר עמו [כדי שיאמינו בנבואת משה] ושהוא מנהו שליח לתת להם תורה מאתו [כדי שיאמינו שהוא השליח על מתן תורה הוא ולא אחר], וגם א”ל בעבור ישמע העם בדברי עמך שפי’ חז”ל שא”ל שהשי”ת יאמר דבר ומשה יחזרהו וה’ יודה לדבריו וכמש”פ שם, ולקיים כ”ז יצא קול מן השופר והקול [קול השופר] השמיע לאמר דעו כי משה ידבר והאלהים יעננו בקול, וכיון בזה אם על הדבור של עתה שמשה דבר לפני ה’ וה’ ענה אותו והודה לדבריו כמו שיפרש בפ’ כ”ג, ואם על לעתיד שמשה הוא ידבר התורה לבני ישראל כי הוא שליח לזה מאת ה’, וגם כולל בזה וימסור להם גם תורה שבע”פ שזה מציין במלת דבור כמ”ש בס’ התו”ה ויקרא (סי’ ג’), ושהאלהים יעננו על כל שאלותיו, כמו בפרשת פסח שני ופ’ צלפחד שאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם, ושענית ה’ תהיה בקול שהגם שנבואתו היה באספקלריא המאירה שאין ראוי שימצא בה קול ותמונה, לקבלת התורה ברא ה’ קול ודבור שבו נתן לו את התורה, ויען שראה ה’ מחרדת העם שאין נכונים לקבל כל התורה מאת ה’ בבלי אמצעי וראה כי יאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, הכין את משה שהוא יהיה השליח והודיע זאת לישראל כדי שיאמינו בו לעולם כמ”ש וגם בך יאמינו לעולם, כמש”פ שם: 19:20 — וירד ה’ על הר סיני אל ראש ההר. תחלה ירד ה’ על כל ההר כמ”ש והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה’, והיתה השכינה קרובה אל ישראל שעמדו בתחתית ההר, אולם עתה ראה שלפי לא יוכלו להכיל אש יה’ ודברות קדשו מקרוב, ולכן נסתלק מן כלל ההר וירד שנית על ראש ההר לבד רחוק מן המחנה, ויקרא ה’ למשה לכן קראו שיעלה אל ראש ההר, למען ידבר עמו הדבור שהבטיח במ”ש בעבור ישמע העם בדברי עמך: 19:21 — ויאמר ה’ אל משה רד העד בעם. הגם שכבר אמר לו מצות הגבלה הוצרך עתה לזרזו שנית מפני ג’ טעמים: א] שאחר שהעם רצו שלא יהיה אמצעי בינם ובין ה’. וה’ מלא דבריהם בעת עשרת הדברות שגם משה לא היה לו רשות בעת ההיא לעמוד בהר רק עמד למטה בשוה עם כל ישראל, הנה עתה שיראו שה’ קרא למשה ועלה אל ראש ההר, יחשבו שגם הם י”ל רשות לעלות כיון שאז היתה ההשגה של ישראל שוה אל משה, וע”כ צוה שיעיד בם שנית שאף שמשה נקרא ועבר את הגבול הם אין להם רשות ע”ז, ב] מפני שעתה נעתק אור השכינה מן כלל ההר אל ראש הקר רחוק מן המחנה וההר מפסיק ביניהם, יחשבו שעתה מותר להם לעלות בקצה ההר שאין שם שכינה כדי לראות, ועז”א פן יהרסו לראות כי א”א לראות מרחוק, ג] פי’ בת”י דלמא יכוונין קדם ה’ לאסתכלא, ולפ”ז הוא אזהרה אחרת שאף שלא יעברו הגבול בפועל, הם מוזהרים מלעבור גבול ההשגה ויחשבו שראו איזה תמונה, שאחר שלא התפשטו בהשגה זו מן כח הדמיון, יצייר להם הכח הדמיוני איזה גבול ושעור הנתפס בחוש הראות ויגשימו את האלהות, שבזה יהרסו הריסה גדולה באמונה ונפל ממנו רב שזה כעושה פסל במחשבה, ובת”י ויפול מנהום רב שבהם ר”ל שזה יזיק למדרגת משה שכל גדולתו היתה בשביל ישראל, וכמו שבמעשה העגל אמר ליה לך רד ופרשו חז”ל רד מגדולתך כן בזה שדומה לו, ולז”א שגם הכהנים יזהרו מזה שבעת יגשו אל ה’ לחקור באלהות ומעשה מרכבה ישמרו מהנשים ומלחשוב באיזה תמונה, ולא יהרסו לראות בהכנסם בפרדס: 19:23 — ויאמר משה לא יוכל העם לעלות אל הר סיני. ר”ל א”צ עתה לאזהרה חדשה, שאם, לטעם הראשון שלא יטעו לעלות מפני שמשה עלה, שהלא אני לא עליתי אלא ע”י קריאה ואהיה מוכרח לירד ולעמוד תחת ההר בעת הדברות, וא”כ לא יוכל העם לעלות אחר שאתה העדות בנו. ר”ל גם אני ואהרן והזקנים מוזהרים להגביל את ההר ואיך יזיד איש לכנס לפנים ממחיצתנו, וזה תשובה ג”כ לטעם השני שיחשבו שמותר לעלות באשר נעתק הכבוד אל ראש ההר, שהלא יראו שבכ”ז אנו עומדים למטה רחוק מן האור ומי יזיד לעלות, וגם לפי’ הת”י שהיה האזהרה בל יהרסו לראות ולחשוב איזה גשמיות השיב הלא יעמדו מרחוק ואיך יחזו את האלהים הרחוק מראיתם, וגם כלל בזה עוד תשובה, שאחר שאז במעמד הר סיני פקע יצה”ר מלבם, היו כאדם הראשון קודם החטא שלא היה לו אפשריות כלל לחטוא ואחר שאתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר לא יוכלו לעלות כלל, כי אין אפשריות וכח בידם לעבור את פי ה’ ולמרות מצותיו: 19:24 — ויאמר אליו ה’. ה’ הסכים אל משה שעתה א”צ אזהרה חדשה ובזה קיים מ”ש לו במ”ש בדברי עמך שמשה ישיב על דבריו וה’ יודה לו, רק צוהו לך דר, ר”ל שעתה ירד ויעמוד למטה בשעת הדברות, וממילא נשמע שלא יזיד איש לעלות, [וכן אמר במכילתא ויאמר אליו ה’ לך רד יפה אמרת זה שהיה ר’ יהודה אומר מנין שאמר הקב”ה אני אומר דבר ואתה מחזירני ואר מודה לך וכו”], אמנם אמר לו שצווי זה יצטרך לבסוף אחר עשרת הדברות שאז כתיב ואל משה אמר עלה אל ה’ אתה ואהרן נדב ואביהוא וכו’ ואז צריך להזהירם שלא יהרסו לעלות ולא יחשבו אז ששוים במדרגה עם משה ואהרן, ויען שזה לא היה מוחלט עדיין שאם לא היו אומרים דבר עמנו ונשמעה והיו יכולים לסבול קול השופר היו כולם עולים בהר כמ”ש במשוך היובל המה יעלו בהר, א”ל דרך תנאי, אם עלית אתה ואהרן עמך אם אח”כ תעלה רק אתה ואהרן והעם לא יקבלו התורה כולה מפי ה’ בעצמו, אז אני מצוה שהכהנים והעם אל יהרסו, רק כ”א יעמוד בגבולו כמ”ש והם לא יגשו והעם לא יעלו עמו: 19:25 — וירד משה. עשה כמו שצוהו ה’ לעמוד בעת הדברות למטה, ויאמר אליהם החזיר לפניהם מה שדבר ה’ עמו:
הערות
עדיין לא נכתב