קריעת ים סוף
פסוקים
וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֮ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהֹוָ֣ה אֶת־הַיָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כׇּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם׃ וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם בַּיַּבָּשָׁ֖ה וְהַמַּ֣יִם לָהֶ֔ם חוֹמָ֔ה מִימִינָ֖ם וּמִשְׂמֹאלָֽם׃ וַיִּרְדֹ֥ף מִצְרַ֛יִם וַיָּבֹ֥אוּ אַחֲרֵיהֶ֖ם כׇּל־סוּס פַּרְעֹ֑ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם׃ וַיְהִ֣י בְּמִשְׁמַ֣ר הַבֹּ֡קֶר וַיַּשְׁקֵ֣ף יְהֹוָ֣ה אֶל־מַחֲנֵ֪ה מִצְרַ֨יִם בְּעַמּ֜וּד אֵ֣שׁ וְעָנָ֗ן וַיָּ֚הׇם אֶת־מַחֲנֵ֣ה מִצְרָ֔יִם׃
וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ עַל־הַיָּם֙ וַיָּ֧שׇׁב הַיָּ֛ם לִכְנוֹת֖וֹ וְעַל־הַמִּצְרִ֣ים רָכִ֑ים וְכׇל־חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד׃
דמויות
- משה (בן עמרם) — מושיט את ידו על הים
- פרעה (בימי משה) — נטבע הוא וצבאו
- אהרן (בן עמרם)
מיקום
- ים סוף — מקום הנס העצום
אפיונים
- אפיון - מים וגאולה | זה הקץ הגדול של קריעת הים סוף
- אפיון - עונש וגלות | מצרים וצבאה נטבעים בים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | משה כשלוח מלא של אלוקים
מפרשים
רש”י
14:21 — ברוח קדים עזה: בְּרוּחַ קָדִים שֶׁהִיא עַזָּה שֶׁבָּרוּחוֹת, הִיא הָרוּחַ שֶׁהַקָּבָּ”ה נִפְרָע בָּהּ מִן הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר, “כְּרוּחַ קָדִים אֲפִיצֵם” (ירמיה י”ח), “יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה’” (הושע י”ג), “רוּחַ הַקָּדִים שְׁבָרֵךְ בְּלֵב יַמִּים” (יחזקאל כ”ז), “הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים” (ישעיה כ”ז): 14:21 — ויבקעו המים: כָּל מַיִם שֶׁבָּעוֹלָם: 14:23 — כל סוס פרעה: וְכִי סוּס אֶחָד הָיָה? מַגִּיד שֶׁאֵין כֻּלָּם חֲשׁוּבִין לִפְנֵי הַמָּקוֹם אֶלָּא כְּסוּס אֶחָד (מכילתא): 14:24 — באשמרת הבקר: שְׁלֹשֶׁת חֶלְקֵי הַלַּיְלָה קְרוּיִין אַשְׁמוּרָה, וְאוֹתָהּ שֶׁלִּפְנֵי הַבֹּקֶר קוֹרֵא אַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר. וְאוֹמֵר אֲנִי, לְפִי שֶׁהַלַּיְלָה חָלוּק לְמִשְׁמְרוֹת שִׁיר שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כַּת אַחַר כַּת, לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, לְכָךְ קָרוּי אַשְׁמֹרֶת, וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס “מַטְּרַת”: 14:24 — וישקף: וַיַּבֵּט, כְּלוֹמַר פָּנָה אֲלֵיהֶם לְהַשְׁחִיתָם. וְתַרְגּוּמוֹ “וְאִסְתְּכִי” אַף הוּא לְשׁוֹן הַבָּטָה, כְּמוֹ “שְׂדֵה צוֹפִים”, (במדבר כ”ג) – חֲקַל סָכוּתָא: 14:24 — בעמוד אש וענן: עַמּוּד עָנָן יוֹרֵד וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ כְּטִיט וְעַמּוּד אֵשׁ מַרְתִּיחוֹ, וְטַלְפֵי סוּסֵיהֶם מִשְׁתַּמְּטוֹת (מכילתא): 14:24 — ויהם: לְשׁוֹן מְהוּמָה, אשדורד”ישון בְּלַעַז, עִרְבְּבָם, נָטַל סִגְנִיּוֹת שֶׁלָּהֶם. וְשָׁנִינוּ בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ מְהוּמָה הַרְעָמַת קוֹל הוּא, וְזֶה אָב לְכֻלָּן “וַיַּרְעֵם ה’ בְּקוֹל גָּדוֹל וְגוֹ’ עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם” (שמואל א ז’): 14:25 — ויסר את אפן מרכבתיו: מִכֹּחַ הָאֵשׁ נִשְׂרְפוּ הַגַּלְגַּלִּים, וְהַמֶּרְכָּבוֹת נִגְרָרוֹת, וְהַיּוֹשְׁבִים בָּהֶם נָעִים וְאֵבָרֵיהֶן מִתְפָּרְקִין (מכילתא): 14:25 — וינהגהו בכבדת: בְּהַנְהָגָה שֶׁהִיא כְבֵדָה וְקָשָׁה לָהֶם; בַּמִדָּה שֶׁמָּדְדוּ: “וַיַּכְבֵּד” לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו (שמות ט’), אַף כָּאן וַיְנַהֲגֵהוּ “בִּכְבֵדֻת”: 14:25 — נלחם להם במצרים: בַּמִּצְרִיִּים. דָּבָר אַחֵר בְּמִצְרָיִם – בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאֵלּוּ לוֹקִים עַל הַיָּם כָּךְ לוֹקִים אוֹתָם שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בְּמִצְרַיִם (מכילתא): 14:26 — וישבו המים: שֶׁזְּקוּפִין וְעוֹמְדִים כְּחוֹמָה, יָשׁוּבוּ לִמְקוֹמָם וִיכַסּוּ עַל מִצְרַיִם: 14:27 — לפנות בקר: לְעֵת שֶׁהַבֹּקֶר פּוֹנֶה לָבֹא: 14:27 — לאיתנו: לְתָקְפּוֹ הָרִאשׁוֹן (מכילתא): 14:27 — נסים לקראתו: שֶׁהָיוּ מְהֻמָּמִים וּמְטֹרָפִים וְרָצִין לִקְרַאת הַמַּיִם: 14:27 — וינער ה’: כְּאָדָם שֶׁמְּנַעֵר אֶת הַקְּדֵרָה וְהוֹפֵךְ הָעֶלְיוֹן לְמַטָּה וְהַתַּחְתּוֹן לְמַעְלָה, כָּךְ הָיוּ עוֹלִין וְיוֹרְדִין וּמִשְׁתַּבְּרִין בַּיָּם, וְנָתַן הַקָּבָּ”ה בָּהֶם חַיּוּת לְקַבֵּל הַיִּסּוּרִין (שם): 14:27 — וינער: “וְשַׁנֵּיק”, וְהוּא לְשׁוֹן טֵרוּף בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בְּמִ”אַ:
מלבי”ם
14:21 — ויט משה את ידו. היה בכאן שני ענינים, א’ נעשה ע”י משה שהטה ידו, וא’ נעשה ע”י ה’ שהוליך את הים ברוח קרים עזה, ומפרש שע”י שהוליך ה’ את הים ברוח קדים שם את הים לחרבה, וע”י נטית ידו של משה נבקעו המים, ר”ל שהמים נתבקעו ונחצו לשנים, אבל הלא ישובו ויתאחדו, וע”ז היה הרוח מאת ה’ שהחריב את הים וקלקל סדרו שהרוח לא הניח המים להתאחד רק נצבו כשתי חומות, וגם ע”י שהיה רוח קר מאד נקפאו המים שבשני הצדדים של הבקיעה ועמדו כשתי חומות של קרח עד שהיו כקיר וכחומה חוצצת בין הים שמשני הצדדים ובין הבקיעה שבאמצע, ובמ”ש ששם לחרבה, כלל ג”כ מה שנקפאו המים שבצדדים ושבתהום להיות חרבה ויבשה: 14:22 — ויבאו. במ”ש ויבאו ולא אמר וירדו, באר הנס הנזכר למעלה (פ’ טז) שאתר שנבקע הים ושני הצדדים נקפאו כשתי חומות של קרח וקפאון, הוגבה התהום שבמקום הבקיעה עם שתי החומות של קרח שמשני הצדדים ועלה למעלה עד שלא הוצרכו לרדת לעומק מצולה רק לבא בדרך ישר כי היה שוה עם היבשה שאצלו על שפת הים, ובאר שבאו בתוך הים ביבשה, א’ שבאו ביבשה, כי התהום שהוגבה למעלה נעשה יבשה כי הטיט הלח והביצה נקפא ונעשה כגריד, ב] שלא נבקע כל הים בפעם א’ רק במקום שעברו בו ישראל נעשה יבשה וביתר מקומות היה עדיין ים, עד שבבואם באו בתוך הים וכרגע בואם נעשה יבשה, והמים להם חומה, כמו שבארתי שהתהום שהוגבה למעלה הוגבה עם שתי החומות שנעשו משני צדדיו, אמנם באר שהיתה התומה רק מימינם ומשמאלם לא מאחריהם, כי תיכף שעבר האחרון שבישראל ממקום ההוא בא לשם עמוד האש שהלך אחרי מחנה ישראל וע”י חום אשו נמסו חומות הקרח שבשני הצדדים, ומטעם זה הלך עמוד האש לאחריהם לא לפניהם, כדי לסלק שהי החומות טרם שיגיעו מצרים שמה ויראו שתי החומות וימנעו מלעבור במקום הזה: 14:23 — וירדפו מצרים. כי חשבו שהוא יבשה, כי הדרך היה רחב מאד ולא ראו את הים כלל, ובא תחלה כל סוס רכב פרעה ואח”כ רכבו ופרשיו עד שכולם נכנסו אל תוך הים, כי באמת היה זה מצולת ים: 14:24 — ויהי באשמרת הבקר. שאז הגיעה העת שילך עמוד הענן אצל ישראל ושיסתלק עמוד האש, החליף עמוד האש את מקומו שהיה מאחרי מחנה ישראל ונכנס לתוך מחנה מצרים רק שהיה בלול עם עמוד הענן והשקיף אל המחנה כמשקיף מן החלונות. ויהם את מחנה מצרים נעשה מהומה ומבוכה ביניהם, כי אז הרגישו כי בא ה’ אל המתנה ללחום עמהם: 14:25 — ויסר. והעמוד באשו שרף את אופני המרכבות שהיה מעץ, וגם על ידו נמס הגליד שבקרקע שהיה קרח וקפאון ונעשה לח וטיט היון, ועי”ז וינהגהו בכבדות, כי תחלה בלכתו אחרי ישראל בא המים רק את החומות של קרח שבשני הצדדים ולא שלט על הקרקע ועתה המים גם את הקרקע שתחת רגליהם, ועי”כ הרגישו כי ה’ נלחם בשביל ישראל ורצו לנוס בחזרה: 14:26 — ויאמר ה’ נטה ידך. כמו שבדבר ה’ הוחק חק טבעי למים שירדו במורד, כן בעת קריעת ים סוף חק בם חוק אחר שיתיצבו כמו נד ושהתהום יצוף למעלה, ובשעה ההיא היה כן הטבע שלהם, וע”כ אמרו חז”ל שכל מימי בראשית נבקעו, כי בעת ההיא הוחק חק תבעי לכל מימי בראשית להבקע, וכשהיה צריך שישובו הרים היה צריך לבטל חק זה החדש ולתת לים חוקו שיהיו מימיו מוגרים במורד, והיה זה נס שני שוה אל הנס הראשון, והיה צריך שנית נטית יד משה אשר הוליך ה’ לימינו זרוע תפארתו: 14:27 — וישב הים. ים סוף היה מזרחי אל ארץ מצרים כמ”ש בפ’ בא שרוח הקדים נשא את הארבה אל מצרים ורוח ים נשא אותו ויתקעהו ים סוף, נמצא שישראל והמצרים נכנסו בים סוף בצד המזרחי והלכו בו ממזרח למערב, וכיון שנכנסו כל מצרים לתוך הים, והתרחקו משפת הים המזרחי לצד מערב, שב הים לפנות בקר היינו בצד המזרחי [שהוא צד הבוקר והזריחה] לאיתנו, וגם כולל בזה שהיה בעת הבקר, נמצא שבצד המזרח ששם נכנסו שב הים למקומו, וכאשר נסו מצרים לחזור למקומם לצד מזרח, פגעו במי הים שסגר לפניהם הדרך בצד השפה, וז”ש ומצרים נסים לקראתו, שנסו לקראת השפה ששם כבר שבו מי הים, ועמדו במקומם כעומד על אי המוקף מן הים סביב סביב, ואז וינער ה’, ר”ל שאז נשבר התהום שהוא הקרקע שעמדו עליו שהיה רצוף מאבני קרח דבוקים איש אל אחיו כנ”ל, וכאשר נמס הקרח נרפו האבנים מחבורם ומצרים העומדים עליהם נפלו אל המצולה והאבנים נתלו עליהם ושברו ראשיהם, ועז”א וינער ה’ את מצרים, שפעל נער בא על המנער ושופך דבר המונח תוך דבר או על דבר, כמו התנערי מעפר (ישעיהו נ״ב:ב׳), גם חצני נערתי (נחמי’ ה), והוא מציין נפילתם מן הקרקע אל הים שהתהום נער אותם מעליו כמנער את הבגד מן האבק, ועז”א באבות דר”נ שהמים העליונים ומים התחתונים היו מנערים את המצריים מאלו לאלו, כי תחת התהום שהוגבה למעלה היה מי הים ששבו למקומם, והמים העליונים הם המים שנמסו מן קרח התהום שהוגבה למעלה נערו אותם אל מים התחתונים שתחת קרקע התהום המוגבה:
הערות
זה הנס הגדול ביותר בתנ”ך. לא רק גאולה — זה היפוך של טבע. מים שהם חיים הופכים לחומה, כמו שהם חומה לישראל כשעוברים ביבשה. מים שהם מוות לפרעה וצבאו.
הרוח קדים חזקה — סימן פעולה אלוקית. משה משיט את ידו ואלוקים פועל. זוג מושלם של פעולה אנושית וכח אלוקי.
בוקר = בדיוק בעת האור, כשהמצריים רואים את הנופל, מים חוזרים ונוטבעים הם כולם. אין ניצול. אין שריד.
צריך להשוות:
- אפיון - מים וגאולה — מבול = משמדת קדומה, ים סוף = גאולת בחורה
- אפיון - עונש וגלות — מצרים שדחקה את ישראל בעבדות — עכשיו בה נטבעת
זה לא רק ניצול תאולוגי — זה היפוך עולם. הים שהיה מכשול הופך לנס.