מכת הדבר
פסוקים
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ וְעוֹדְךָ֖ מַחֲזִ֥יק בָּֽם׃ הִנֵּ֨ה יַד־יְהֹוָ֜ה הוֹיָ֗ה בְּמִקְנְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּסּוּסִ֤ים בַּֽחֲמֹרִים֙ בַּגְּמַלִּ֔ים בַּבָּקָ֖ר וּבַצֹּ֑אן דֶּ֖בֶר כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ וְהִפְלָ֣ה יְהֹוָ֔ה בֵּ֚ין מִקְנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וְלֹ֥א יָמ֛וּת מִכׇּל־לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל דָּבָֽר׃ וַיָּ֥שֶׂם יְהֹוָ֖ה מוֹעֵ֣ד לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יַעֲשֶׂ֧ה יְהֹוָ֛ה הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה בָּאָֽרֶץ׃ וַיַּ֨עַשׂ יְהֹוָ֜ה אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיָּ֕מׇת כֹּ֖ל מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וּמִמִּקְנֵ֥ה בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹא־מֵ֥ת אֶחָֽד׃ וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֔ה וְהִנֵּ֗ה לֹא־מֵ֛ת מִמִּקְנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־אֶחָ֑ד וַיִּכְבַּד֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - פקודה אלוקית ללכת למקום | אירוע בתהליך גאולת ישראל מעבדות
מפרשים
רש”י
9:2 — מחזיק בם: אוֹחֵז בָּם, כְּמוֹ “וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו” (דברים כ”ה): 9:3 — הנה יד ה’ הויה: לְשׁוֹן הֹוֶה, כִּי כֵן יֹאמַר בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה עַל שֶׁעָבַר הָיְתָה, וְעַל הֶעָתִיד תִּהְיֶה, וְעַל הָעוֹמֵד הוֹיָה, כְּמוֹ עוֹשָׂה, רוֹצָה, רוֹעָה: 9:4 — והפלה: וְהִבְדִּיל:
מלבי”ם
9:1 — שאלות: למה אמר פה ודברת אליו שלא אמר כן בשום התראה, מ”ש וישם ה’ מועד א”ל פי’, ולמה מכות ערוב ודבר באו ע”י ה’ לא ע”י משה ואהרן: ודברת אליו. בכל התראות כתיב ואמרת אליו, ויש הבדל בין דבור ואמירה שהדבור מורה על הדבור הארוך והוכוח [כמ”ש ויקרא סי’ ג”], כי בכל המכות היה לו ברירה גם אחר שבאה המכה לשלח את העם ותסור המכה, לכן בא אמירה פשוטה, אבל במכת דבר שברגע אחד מתו כל המקנה, היה צריך להתוכח עמו בארך בעת ההתראה ולהשיבו מדרכו, כי אח”כ לא יועיל מה שיתחרט וירצה לשלח: 9:2 — כי אם מאן אתה, המאון הוא בפה שמשיב לא ואין, ויצויר שלא ימאן ויבטיח לשלחם, ובכ”ז יחזיק בם ולא ישלחם כמו שהיה בצפרדעים שהבטיח לשלחם ולא מאן ובכ”ז עודו מחזיק בם, ולכן במכת הערוב אמר כי אם אינך משלח: 9:4 — והפלה ה’. כבר בארתי (ז יד) שסדר השני של המכות בא לברר ההשגחה הפרטית, ותחלה באר ההשגחה הפרטית על ישראל בעצמם כמ”ש ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, ועתה הוסיף לברר שההשגחה מתפשטת גם על מקניהם וקנינם עד שיפלה בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל, ולא ימות מכל לבני ישראל דבר פי’ במדרש אפילו בהמה שהיתה ביד מצרי והיה לישראל טענה עליה שי”ל חלק בה היתה נצלת, ר”ל שיש הבדל בין מקנה ישראל ובין לשון מכל לבני ישראל, מקנה הוא רק מה שהוא ברשותו והוא קנינו לא מה שהוא ברשות המצרי, אבל הלשון מכל לבני ישראל כולל אף שאינו ברשותו ולא כולה שלו רק שי”ל איזה טענה על חלק שבה: 9:5 — וישם ה’ מועד. מפני שבכל המכות שיעד שיבואו מחר כמו הערוב והברד והארבה יצאה הגזרה תיכף, ובמקצתם התחיל ההכנה לזה תיכף, כמ”ש בערוב ובארבה, וזה לא אפשר במכת דבר, שאם היה דובר הגזרה תיכף, היה המשחית משחית תיכף, וכן בכל המכות היה לו עת לשוב גם אחר שחלה המכה, לא כן בדבר שאם תחול המכה יכלו כולם ברגע אחד [כנ”ל פסוק א] לכן שם מוער שעד מחר יש לו עת לשוב ותחדל המכה מלבא, וע”כ אמר מחר יעשה ה’ שעד מחר לא יעשה את הגזרה, כי תיכף שיעשה, הגזרה הוא העשיה, וכמש”פ ביחזקאל (סי’ יב) במ”ש כי אני ה’ אדבר את אשר אדבר דבר ויעשה, ר”ל שכאשר ייעד גזרה על ימים העתידים, יאמר אל הנביא שבזמן העתיד אז ידבר את הגזרה, כי אם ידבר את הגזרה עתה, דבורו של ה’ הוא העשיה, ויש לרמז שעז”א וישם ה’ מועד לאמר, שמחר יאמר ויגזור הגזרה, ובזה יעשה את הדבר בארץ שהאמירה היא העשיה: 9:6 — ויעש ה’. באר ששתי מכות שבאו בסדר זה עשה ה’ בעצמו לא ע”י משה ואהרן, אחר שסדר זה בא לברר ההשגחה הפרטיית, ברר להם שא”צ לאמצעיים, כי הוא עצמו המשגיח והעושה: 9:7 — והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד. במ”ש לקמן (יד כח) לא נשאר בהם עד אחד פי’ חז”ל שפרעה נשאר, ר”ל שפי’ עד ולא עד בכלל שאחד נשאר, וכן במ”ש שופטים (ד טז) לא נשאר עד אחד נשאר סיסרא, ומשמע שגם פה מת אחד, וי”ל שהיה בהמת בן האשה הישראלית והוא בן איש מצרי, שבדיני ישראל היה כמצרי, כמש”ש במקומו, ופרעה חשב שהוא מישראל וכיון שבהמתו מתה לא נתקיים דבר משה ועי”כ ויכבד לב פרעה:
הערות
מקום הפעולה: מצרים
ניווט
- קודם: שמ_008_016 - מכת הערוב
- אחרי: שמ_009_008 - מכת השחין