הולדת משה וגדילתו בבית פרעה
פסוקים
וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃ וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃ וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥הֿ בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃ וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ׃ וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה׃ וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֮ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד׃ וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֙לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד׃ וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת־הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵינִקִ֣הוּ לִ֔י וַאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת־שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ׃ וַיִּגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ׃
דמויות
מיקום
- מצרים (מקום הפעולה)
אפיונים
- אפיון - בחירה ודחייה | הולדת המנהיג ממצוקה
מפרשים
רש”י
2:1 — ויקח את בת לוי: פָּרוּשׁ הָיָה מִמֶּנָּה מִפְּנֵי גְּזֵרַת פַּרְעֹה, וְהֶחֱזִירָהּ וְעָשָׂה בָהּ לִקּוּחִין שְׁנִיִּים, וְאַף הִיא נֶהֶפְכָה לִהְיוֹת נַעֲרָה; וּבַת ק”ל שָׁנָה הָיְתָה, שֶׁנּוֹלְדָה בְּבוֹאָם לְמִצְרַיִם בֵּין הַחוֹמוֹת, וּמָאתַיִם וָעֶשֶׂר נִשְׁתַּהוּ שָׁם, וּכְשֶׁיָּצְאוּ הָיָה מֹשֶׁה בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה, אִם כֵּן כְּשֶׁנִּתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ הָיְתָה בַּת מֵאָה וּשְׁלוֹשִׁים וְקוֹרֵא אוֹתָהּ בַּת לֵוִי (עי’ סוטה י”ב, בבא בתרא קי”ט ושמות רבה): 2:2 — כי טוב הוא: כְּשֶׁנּוֹלַד נִתְמַלֵּא הַבַּיִת כֻּלּוֹ אוֹרָה (סוטה י”ב): 2:3 — ולא יכלה עוד הצפינו: שֶׁמָּנוּ לָהּ הַמִּצְרִיִּים מִיּוֹם שֶׁהֶחֱזִירָהּ, וְהִיא יְלָדַתּוּ לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְיוֹם אֶחָד (שם), שֶׁהַיּוֹלֶדֶת לְשִׁבְעָה יוֹלֶדֶת לִמְקֻטָּעִין (נדה ל”ח), וְהֵם בָּדְקוּ אַחֲרֶיהָ לְסוֹף תִּשְׁעָה: 2:3 — גמא: גְּמִי בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה (שבת ע”ח), וּבְלַעַז יונק”ו, וְדָבָר רַךְ הוּא וְעוֹמֵד בִּפְנֵי רַךְ וּבִפְנֵי קָשֶׁה (סוטה י”ב): 2:3 — בחמר ובזפת: זֶפֶת מִבַּחוּץ וְטִיט מִבִּפְנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק רֵיחַ רַע שֶׁל זֶפֶת (שם): 2:3 — ותשם בסוף: הוּא לְשׁוֹן אֲגַם, רושיי”ל בְּלַעַז, וְדוֹמֶה לוֹ “קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ” (ישעיהו י”ט): 2:5 — לרחץ על היאר: סָרֵס הַמִּקְרָא וּפָרְשֵׁהוּ: ותרד בת פרעה על היאר לרחץ בו: 2:5 — על יד היאר: אֵצֶל הַיְאוֹר, כְמוֹ “רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי” (שמואל ב י”ד), וְהוּא לְשׁוֹן יָד מַמָּשׁ, שֶׁיַּד הָאָדָם סְמוּכָה לוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, “הוֹלְכוֹת” לְשׁוֹן מִיתָה (סוטה י”ב), כְּמוֹ “הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת” (בראשית כ”ה) – הוֹלְכוֹת לָמוּת לְפִי שֶׁמִּחוּ בָהּ; וְהַכָּתוּב מְסַיְּעָן, כִּי לָמָּה לָנוּ לִכְתֹּב וְנַעֲרוֹתֶיהָ הוֹלְכוֹת: 2:5 — את אמתה: אֶת שִׁפְחָתָהּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (סוטה שם), לְשׁוֹן יָד, אֲבָל לְפִי דִּקְדּוּק לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיָה לוֹ לְהִנָּקֵד אַמָּתָהּ, דְּגוּשָׁה, וְהֵם דָּרְשׁוּ אֶת אֲמָתָהּ – אֶת יָדָהּ, וְנִשְׁתַּרְבְּבָה אַמָּתָהּ אַמּוֹת הַרְבֵּה: 2:6 — ותפתח ותראהו: אֶת מִי רָאֲתָה? את הילד, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ (שם), שֶׁרָאֲתָה עִמּוֹ שְׁכִינָה: 2:6 — והנה נער בכה: קוֹלוֹ כְּנַעַר (שם): 2:7 — מן העברית: שֶׁהֶחֱזִירַתּוּ עַל מִצְרִיּוֹת הַרְבֵּה לִינֹק וְלֹא יָנַק, לְפִי שֶׁהָיָה עָתִיד לְדַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה (שם): 2:8 — ותלך העלמה: הָלְכָה בִּזְרִיזוּת וְעַלְמוּת כְּעֶלֶם (שם): 2:9 — היליכי: נִתְנַבְּאָה וְלֹא יָדְעָה מַה נִּתְנַבְּאָה – הֵי שֶׁלִּיכִי: 2:10 — משיתהו: שְׁחַלִיתֵהּ, הוּא לְשׁוֹן הוֹצָאָה בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי, “כְּמִשְׁחַל בִּינְתָא מֵחֲלָבָא”, וּבְלְשׁוֹן עִבְרִי משיתיהו לְשׁוֹן הֲסִירוֹתִיו, כְּמוֹ לֹא יָמוּשׁ, לֹא מָשׁוּ, כָּךְ חִבְּרוֹ מְנַחֵם. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ מִמַּחְבֶּרֶת מָשׁ וְיָמוּשׁ אֶלָּא מִגִּזְרַת מָשָׁה, וּלְשׁוֹן הוֹצָאָה הוּא, וְכֵן “יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים”, (שמואל ב כ”ב), שֶׁאִלּוּ הָיָה מִמַּחְבֶּרֶת מָשׁ לֹא יִתָּכֵן לוֹמַר מְשִׁיתִיהוּ אֶלָּא הֲמִישׁוֹתִיהוּ, כַּאֲשֶׁר יֵאָמֵר מִן קָם הֲקִימוֹתִי, וּמִן שָׁב הֲשִׁיבוֹתִי, וּמִן בָּא הֲבִיאוֹתִי, אוֹ מַשְׁתִּיהוּ, כְּמוֹ “וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ” (זכריה ג’), אֲבָל מָשִׁיתִי אֵינוֹ אֶלָּא מִגִּזְרַת תֵּבָה שֶׁפֹּעַל שֶׁלָּהּ מְיֻסָּד בְּהֵ”א בְּסוֹף הַתֵּבָה, כְּגוֹן מָשָׁה, בָּנָה, עָשָׂה, צִוָּה, פָּנָה, כְּשֶׁיָּבֹא לוֹמַר בָּהֶם פָּעַלְתִּי, תָּבֹא הַיּוֹ”ד בִּמְקוֹם הֵ”א, כְּמוֹ בָּנִיתִי, עָשִׂיתִי, צִוִּיתִי:
מלבי”ם
2:1 — שאלות: מ”ש וילך איש לאיזה מקום הלך, ועוד הלא כבר לקחה ימים רבים שכבר הולידה את מרים ואת אהרן, ומ”ש ותרא אותו כי טוב הוא וכל הילדים טובים לאמם, ולמה צפנה אותו ג’ ירחים לא יותר, שאיך הכירו המצרים בבטן המלאה זמן הלידה שלא יבקשו קודם לט’ חדשים: וילך איש מבית לוי, לא הודיע פה מי היה האיש ומה שם אשתו, שזה הודיע במקומו (לקמן ו’ כ’) ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה, ואמר שנית (במדבר כו נ’) ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אותה ללוי במצרים, שבזה הודיע שיוכבד לא היתה דודתו מן האם שאסורה לב”נ, כי שם אמה הוה אותה, שהיא אשה אחרת שלקח לוי, וכן א”א לומר שעתה לקחה בפעם הראשון, דהא כבר ילדה את אהרן ואת מרים, וכן אין לומר כפי’ הראב”ע שפי’ וכבר הלך קודם לכן, שבזה היה צ”ל ואיש מבית לוי לקח את בת לוי בקדימת השם אל הפעל, וכמ”ש באילת השחר (כלל קי”ז), ומוכרחים אנו לבא לקבלת חז”ל שאחר שגזר פרעה על השלכת הבנים עמדו כולם וגרשו את נשותיהם, וא”ל בתו גזרתך קשה משל פרעה ועמד והחזיר את אשתו וכן עשו כולם, ופי’ כי אחר שיצאה גזרת מלך היו כל ישראל בסכנה גדולה, כי היתה הפקודה לכל העם וישראל בכללה, וכל יו שמצאו אצלו ילד מוטמן היה חייב מיתה כי עבר על מצות המלך, והמצריים היו מחפשים בבתיהם ומעלילים עליהם והיו בסכנה, ע”כ התיעצו וגרשו כולם את נשותיהם והפרישו אותם מבתיהם לעיר אחרת שתהיינה הנשים לבד, וזה נודע להמצריים וחדלו לחפש בבתיהם כי ידעו שאשה עצורה להם מתמול שלשום, וזה נמשך כמה חדשים עד שעמרם שהיה נביא וגדול הדור הלך לעיר שאשתו שם ויקח את אשתו בחזרה, וכן עשו כל ישראל כי עמרם היה קדוש ה’ מכובד בתוכם: 2:2 — ותהר, הנה גם אחר שנודע להמצריים שחזרו ולקחו את נשותיהם לא הלכו לחפש בבתיהם אם יולד זכר כי ידעו שקודם ט’ חדשים א”א שיולד למו כי הנשים היו גלמודות מבעליהם, ולא התחילו לחפש בבתיהם עד אחר תשעה חדשים, והיה בהשגחת ה’ שיוכבד הרתה תיכף וילדה לז’ מקוטעים, ולכן ותצפנהו שלשה ירחים כי עד שלשה ירחים לא חפשו בבתו ישראל כי לא מלאו ימיהם ללדת, וספר שהגם שנולד למקוטעים ראתה אותו כי טוב הוא ונשלם יצירתו כאלו נולד בזמנו, ונכלל בזה גם כן שראתה שהוא טוב בצורתו וכמ”ש חז”ל בכמה דרשות: 2:3 — ולא יכלה עוד הצפינו, כי אחר עבור תשעה חדשים מעת שהחזירו נשותיהם התחילו לחפש בבתיהם אם יש נולד. ותקח לו תבת גמא, ע”ד הרמז, אחר ששלשה חדשים מיום לדת משה בז’ באדר נשלמו, בז’ סיון, יום שבו עתיד לעלות אל האלהים במתן תורה, נרמז בתיבה זו ענין כולל עצמותו של משה וענינו, כי האדם מרכב מגוף ונפש, והנפש סגורה בבית כלא במאסר הגויה, ואחר חטא אדה”ר נתמזגו כחות הגוף עם הנפש ולא תוכל להפרד ממנו עד יום המות, אולם משה היה מדרגתו כמו אדם קודם החטא שהיתה נפשו נפרדת מגופו ויכולה להפשיט שמלת החומר מעלוה בכל עת, והיתה כבת מלך שוכנת בהיכל ורשות בידה לצאת מן ההיכל לפי רצונה ומורגל בפי חכמי חידות להמשיל את הגויה כאניה שבה תעבור הנפש האלהית את ים החווה הזועף כל ימי חייה, שכמו שא”א לבעל חי לעבור ביה אם לא ע”י אניה כי הוא יסוד אחר, כן א”א להנשמה הרוחניות לשוטט בעולם הגשמי, אם לא ע”י התלבשה בגויה שהיא האניה הנבנית מעולם הזה החומריי, אשר יעבירנה ארחות ימים, אמנם אנית משה שהוא גופו גבר בו יסוד האוירי ככלי גומא שהוא קל על פני מים. ותחמרה בחמר ובזפת כמ”ש המליץ בבחינת עולה ותכסיה בחלאה וקדרות מצופיה על חרס ותחמרה בחמר ובזפת, שהוא משל על לבושה הגשמו, אולם התיבה היתה מגומא שיסוד האוירי גבר על העפרורי הכבד, ולא הושם בתוך היאור ומצולת משבריו רק על שפת היאור ובסוף, להזכיר כי האיש האלהי הלז נפשו לא תעבור בהמון ים החיים וגלי תאוותיו כי מן המים משיתהו ותעמוד תמיד בחוף ובסוף מופרדת מן המיה הרעים והמרים, ועז”א: 2:4 — ותתצב אחתו מרחק, ודרשו חז”ל בסוטה שכולו מרמז על השכינה, שהנפש שהיא חלק אלוה ממעל יש לה אחות במרום שהיא השכינה ומדה זו המשגחת על הנפשות היקרות היא עמהם אחיות תאומות לא יתפרדו, והגם שעומדת מרחוק בעולם העליון היא מחיצות על נפשות חסידיו כענין ויתיצב ה’ וכמ”ש בפי’ שם, ומרחוק ה’ נראה ועומד לדעה מה יעשה לו, והיתה שכינה עמו ומשגחת על הצלתו וכמו שיספר: 2:5 — שאלות: למה ספר שנערותיו הולכות על יד היאור. ומ”ש את הילד והנה נער. ולמה א”ל שתקרא מינקת מן העבריות דוקא: ותרד, עתה יספר הסבות שהזמין ה’ שינצל, ושיהיה אמון עלי תולע בבית המלך ושבכ”ז יכירהו עמו ובית אביו. א] הזמין ה’ שבת פרעה אשר כל כבודה בת מלך פנימה תרד ממעלתה לרחוץ על היאר במקום גלוי ומעבר לרבים שלולא זה לא היתה אחותו מגיע אליה, ב] שנערותיה לא היו אתה רק היו הולכות על יד היאר, שאם היו אתה היתה יראה מפניהם לעבור על מצות אביה הצל לקוחים למות, ג] ותרא את התבה הגם שהי’ בתוך הסוף טמון ומכוסה ע”י הסוף. ד] שלקחה אותו ע”י אמתה הפחותה, שלא בושה מלפניה לעשות כל חפצה. ויש הבדל בין נערות ובין אמהות, שהנערות הם הנתונות לה לצוותא והם נכבדות ובנות שרים, והאמהות הם הפחותים העומדים לשרתה: 2:6 — ותפתח ותראהו את הילד, כפילת הכנוי עם הפעל מורה שני דברים, א] שראתה את עצמותו ופנימותו, ב] שראתה את הילד בחיצוניותו, כי הראיה תהיה בשני ענינים, א] ראית החומר שהוא יפה תואר ובריא וחזק, ב] ראית הצורה שראתה בשכלה כי יש בו צורה נשגבה אלהית, ועז”א חז”ל שראתה שכינה עמו. את הילד והנה נער בוכה, הראיה בחמרו ראתה שהוא ילד שנולד מחדש, ובכ”ז ראתה כי בענין בכיתו נדמה כנער שהתעוררו כחותיו ויש לי רגש פנימי ער ומתעורר, שזה גדר שם נער, ולכן ותחמול עליו, והתבאר אצלי בכ”מ כי יש הבדל בין פעל חמל ובין חוסה ורחמים, שהחמלה תהיה מצד טיב הדבר בעצמותו שאינו רוצה להשחית דבר יקר וטוב, משא”כ חוסה ורחמים הם התפעליות נפשיים יוצאות מרוך לבב לראות בצרת הנדכא שזה גדר הרחמים, או מתועלות שישיג מן הדבר שזה גדר החוסה, ושניהם לא היו פה, רק שהתעוררה שלא יושחת דבר יקר כזה, וכאשר היה חשש שהוא אסופי אמרה מילדי העברים זה שהוא בן כשר נעזב מאבותיו מפני גזרת מלך: 2:7 — ותאמר אחותו, היה מהשגחת ה’ שאחותו תערב לבה לדבר כזאת אל בת מלך בלא פחד שתענש, ב] שהיה מטיב עצתה במ”ש האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות, ר”ל שאם תתניהו לאשה מצרית פן תשלח בו יד להמיתו בסתר משנאתם ילדי העברים, וצריך מינקת עברית, ובזה יש חשש שיקרוהי המצריים מידה וישליכוהו ליאור, עז”א ותינק לך את הילד בענין שיקרא ההנקה על שמך ואז לא יערב איש לפגוע בו: 2:8 — ותלך העלמה, שם עלמה מציין הזריזות וחזוק כח הגוף יותר מנערה, כי היתה בזה כמי שנשלם שכלה וכחותיה והלכה בזריזות ותקרא את אם הילד ובזה היה ההשגחה שימצא משה בבית אביו ויכיר עמו ומולדתו: 2:10 — ויגדל הילד, והיה מהשגחת ה’ שגם אחר שגדל שכבר עברה החמלה שעורר לבה עליו בעת שמצאה אותו עזוב ומושלך בכ”ז לקחה אותו לבן, וזה היה מהשגחת ה’ שיגדל בבית מלך ושם למד כל חכמת מצרים והיה לו לב אמיץ בגבורים כי היה מבני פלטין, ובכ”ז השגיח ה’ שלא ישכח עמו ומולדתו במה שקראה שמו משה, שמזכיר שמשתה אותו מן המים, וכבר כתב פילון היהודי [שהיה באלכסנדריא בימי בית שני] בספר חיי משה ששם משה מורכב מן מו שהוא מים בלשון מצרי כמו מוי בלשון ארמי ומן שה שהוא לשון הוצאה ההמלטה בלשון מצרי, ושם זה מעיד על מקרה זה בין בלשון מצרי בין בלשון עברי, וכן כתב היוסיפון בקדמוניות שלו ספר ב’ פרק ט’. ועי”ז נחקק בלבו תמיד שהוא מזרע בני תמותה, וכן ידעו כל ישראל כי הוא יהודי:
הערות
מקום הפעולה: מצרים