לידת יצחק

פסוקים

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃ וַיִּקְרָ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶֽת־שֶׁם־בְּנ֧וֹ הַנּֽוֹלַד־ל֛וֹ אֲשֶׁר־יָלְדָה־לּ֥וֹ שָׂרָ֖ה יִצְחָֽק׃

דמויות

מיקום

אפיונים

אפיון - אישה עקרה | שרה ילדה בן בגיל 90 — ויזכור אלוקים את שרה
אפיון - בחירה ודחייה | יצחק — הבן הנבחר על פני ישמעאל

מפרשים

רש”י

17:19 — אבל.: לְשׁוֹן אֲמִתַּת דְּבָרִים, וְכֵן אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ (בראשית מ”ב), אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ (מלכים ב ד’): 17:19 — וקראת את שמו יצחק.: עַל שֵׁם הַצְּחוֹק, וְיֵ”אֹ עַל שֵׁם הָעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת וצ’ שָׁנָה שֶׁל שָׂרָה וח’ יָמִים שֶׁנִּמּוֹל, וק’ שָׁנָה שֶׁל אַבְרָהָם: 17:19 — והקימתי את בריתי אתו.: לָמָּה נֶאֱמַר, כְּבָר כְּתִיב וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ וְגוֹ’? אֶלָּא לְפִי שֶׁאוֹמֵר וַהֲקִמוֹתִי וְגוֹ’, יָכוֹל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה בִּכְלַל הַקִּיּוּם, תַּ”לֹ וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ – וְלֹא עִם אֲחֵרִים: ואת בריתי אקים את יצחק. לָמָּה נֶאֱמַר? אֶלָּא לִמֵּד שֶׁהָיָה קָדוֹשׁ מִבֶּטֶן. דָּ”אַ אָמַר רַ’ אַבָּא, מִכָּאן לָמַד קַ”וָ בֶּן הַגְּבִירָה מִבֶּן הָאָמָה; כְּתִיב הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, זֶה יִשְׁמָעֵאל, וְקַ”וָ וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק: 17:19 — ואת בריתי.: בְּרִית הַמִּילָה תְּהֵא מְסוּרָה לְזַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק: 17:20 — שנים עשר נשיאים.: כַּעֲנָנִים יִכְלוּ; כְּמוֹ נְשִׂיאִים וְרוּחַ (משלי כ”ה): 17:22 — מעל אברהם.: לְשׁוֹן נְקִיָּה הוּא כְּלַפֵּי שְׁכִינָה, וְלָמַדְנוּ שֶׁהַצַּדִּיקִים מֶרְכַּבְתּוֹ שֶׁל מָקוֹם (בראשית רבה): 17:23 — בעצם היום.: בּוֹ בַּיּוֹם שֶׁנִּצְטַוָּה, בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה; לֹא נִתְיָרֵא לֹא מִן הַגּוֹיִם וְלֹא מִן הַלֵּצָנִים, וְשֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹיְבָיו וּבְנֵי דּוֹרוֹ אוֹמְרִים אִלּוּ רְאִינוּהוּ לֹא הִנַּחְנוּהוּ לָמוּל וּלְקַיֵּם מִצְוָתוֹ שֶׁל מָקוֹם: 17:23 — וימל.: לְשׁוֹן וַיִּפְעַל: 17:24 — בהמולו.: בְּהִפָּעֲלוֹ, כְּמוֹ בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב’): 17:25 — בהמולו את בשר ערלתו.: בְּאַבְרָהָם לֹא נֶאֱמַר “אֵת”, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה חָסֵר אֶלָּא חִתּוּךְ בָּשָׂר, שֶׁכְּבָר נִתְמָעֵךְ עַל יְדֵי תַשְׁמִישׁ; אֲבָל יִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה יֶלֶד, הֻזְקַק לַחְתֹּךְ עָרְלָה וְלִפְרֹעַ הַמִּילָה, לְכָךְ נֶאֱמַר בּוֹ “אֵת” (בראשית רבה): 17:26 — בעצם היום הזה.: שֶׁמָּלְאוּ לְאַבְרָהָם צ”ט שָׁנָה וּלְיִשְׁמָעֵאל י”ג שָׁנִים נמול אברהם וישמעאל בנו: 18:1 — וירא אליו.: לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, יוֹם שְׁלִישִׁי לְמִילָתוֹ הָיָה, וּבָא הַקָּבָּ”ה וְשָׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ (בבא מציעא פ”ו): 18:1 — באלוני ממרא.: הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה, לְפִיכָךְ נִגְלָה עָלָיו בְּחֶלְקוֹ (בראשית רבה): 18:1 — יושב.: ישב כְּתִיב, בִּקֵּשׁ לַעֲמֹד, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ”ה שֵׁב וַאֲנִי אֶעֱמֹד, וְאַתָּה סִימָן לְבָנֶיךָ שֶׁעָתִיד אֲנִי לְהִתְיַצֵּב בַּעֲדַת הַדַּיָּנִים וְהֵן יוֹשְׁבִין, שֶׁנֶּאֱמַר אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל (תהילים פ”ב) (בראשית רבה): 18:1 — פתח האהל.: לִרְאוֹת אִם יֵשׁ עוֹבֵר וָשָׁב וְיַכְנִיסֵם בְּבֵיתוֹ: 18:1 — כחום היום.: הוֹצִיא הַקָבָּ”ה חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, שֶׁלֹּא לְהַטְרִיחוֹ בְּאוֹרְחִים, וּלְפִי שֶׁרָאָהוּ מִצְטַעֵר שֶׁלֹּא הָיוּ אוֹרְחִים בָּאִים, הֵבִיא הַמַּלְאָכִים עָלָיו בִּדְמוּת אֲנָשִׁים (בבא מציעא שם): 18:2 — והנה שלשה אנשים.: אֶחָד לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה וְאֶחָד לַהֲפֹךְ אֶת סְדוֹם וְאֶחָד לְרַפְּאוֹת אֶת אַבְרָהָם, שֶׁאֵין מַלְאָךְ אֶחָד עוֹשֶׂה שְׁתֵּי שְׁלִיחֻיּוֹת (בראשית רבה). תֵּדַע לְךָ, שֶׁכֵּן כָּל הַפָּרָשָׁה הוּא מַזְכִּירָן בִּלְשׁוֹן רַבִּים וַיֹּאכֵלוּ, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, וּבַבְּשׂוֹרָה נֶאֱמַר וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ, וּבַהֲפִיכַת סְדוֹם הוּא אוֹמֵר כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר לְבִלְתִּי הָפְכִּי, וּרְפָאֵל שֶׁרִפֵּא אֶת אַבְרָהָם הָלַךְ מִשָּׁם לְהַצִּיל אֶת לוֹט; הוּא שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ, לָמַדְתָּ שֶׁהָאֶחָד הָיָה מַצִּיל (בראשית רבה): 18:2 — נצבים עליו.: לְפָנָיו, אֲבָל לָשׁוֹן נְקִיָּה הוּא כְּלַפֵּי הַמַּלְאָכִים: 18:2 — וירא.: מַהוּ וַיַּרְא וַיַּרְא שְׁתֵּי פְעָמִים? הָרִאשׁוֹן כְּמַשְׁמָעוֹ וְהַשֵּׁנִי לְשׁוֹן הֲבָנָה, נִסְתַּכֵּל שֶׁהָיוּ נִצָּבִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְהֵבִין שֶׁלֹּא הָיוּ רוֹצִים לְהַטְרִיחוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים הָיוּ שֶׁיֵּצֵא לִקְרָאתָם עָמְדוּ בִמְקוֹמָם לְכְבוֹדוֹ, לְהַרְאוֹתוֹ שֶׁלֹּא רָצוּ לְהַטְרִיחוֹ, וְקָדַם הוּא וְרָץ לִקְרָאתָם, בְּבָבָא מְצִיעָא, כְתִיב נִצָּבִים עָלָיו, וּכְתִיב וַיָּרָץ לִקְרָאתָם? כַּד חַזְיוּהוּ דַּהֲוָה שָׁרֵי וְאָסַר פֵּרְשׁוּ הֵימֶנּוּ, מִיָּד וַיָּרָץ לִקְרָאתָם: 18:3 — ויאמר אדני אם נא וגו’.: לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם אָמַר וּקְרָאָם כֻּלָּם אֲדוֹנִים וְלַגָּדוֹל אָמַר אַל נָא תַעֲבֹר, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא יַעֲבֹר הוּא יַעַמְדוּ חֲבֵרָיו עִמּוֹ, וּבְלָשׁוֹן זֶה הוּא חֹל (שבועות ל”ה). דָּ”אַ קֹדֶשׁ הוּא, וְהָיָה אוֹמֵר לְהַקָּבָּ”ה לְהַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיָּרוּץ וְיַכְנִיס אֶת הָאוֹרְחִים וְאַעַ”פִּ שֶׁכָּתוּב אַחַר וַיָּרָץ לִקְרָאתָם, הָאֲמִירָה קֹדֶם לָכֵן הָיְתָה, וְדֶרֶךְ הַמִּקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי אֵצֶל לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם, שֶׁנִּכְתַּב אַחַר וַיּוֹלֶד נֹחַ, וְאִי אֶפְשַׁר לוֹמַר אֶלָּא שֶׁהָיְתָה הַגְּזֵרָה קֹדֶם לַלֵּדָה כ’ שָׁנָה, וּשְׁתֵּי הַלְּשׁוֹנוֹת בִּבְ”רַ: 18:4 — יקח נא.: עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, וְהַקָּבָּ”ה שִׁלֵּם לְבָנָיו עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע (במדבר כ’): 18:4 — ורחצו רגליכם.: כַּסָּבוּר שֶׁהֵם עַרְבִיִּים שֶׁמִּשְׁתַּחֲוִים לַאֲבַק רַגְלֵיהֶם וִהִקְפִּיד שֶׁלֹא לְהַכְנִיס עֲ”זָ לְבֵיתוֹ; אֲבָל לוֹט שֶׁלֹּא הִקְפִּיד, הִקְדִּים לִינָה לִרְחִיצָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם: 18:4 — תחת העץ.: תַּחַת הָאִילָן: 18:5 — וסעדו לבכם.: בַּתּוֹרָה, בַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים מָצִינוּ דְּפִתָּא סַעֲדָתָא דְלִבָּא. בַּתּוֹרָה וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, בַּנְּבִיאִים סְעָד לִבְּךָ פַּת לֶחֶם (שופטים י”ט), בַּכְּתוּבִים וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד (תהל’ ק”ד). אָמַר רַבִּי חָמָא, לְבַבְכֶם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לִבְּכֶם, מַגִּיד שֶׁאֵין יֵצֶר הָרַע שׁוֹלֵט בַּמַּלְאָכִים (בראשית רבה): 18:5 — אחר תעבורו.: אַחַר כֵּן תֵּלְכוּ: 18:5 — כי על כן עברתם.: כִּי הַדָּבָר הַזֶּה אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם מֵאַחַר שֶׁעֲבַרְתֶּם עָלַי לִכְבוֹדִי: 18:5 — כי על כן.: כְּמוֹ עַל אֲשֶׁר, וְכֵן כָּל כִּי עַל כֵּן שֶׁבַּמִּקְרָא, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי (בראשית י”ט), כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ (בראשית ל״ג:י׳), כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ (שם ל”ח), כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ (במדבר י’): 18:6 — קמח סלת.: סֹלֶת לְעֻגוֹת, קֶמַח לַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, לְכַסּוֹת אֶת הַקְּדֵרָה לִשְׁאֹב אֶת הַזֻּהֲמָא: 18:7 — בן בקר רך וטוב.: ג’ פָּרִים הָיוּ, כְדֵי לְהַאֲכִילָן ג’ לְשׁוֹנוֹת בְּחַרְדָּל (בבא מציעא פ”ז): 18:7 — אל הנער.: זֶה יִשְׁמָעֵאל, לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת (בראשית רבה): 18:8 — ויקח חמאה וגו’.: וְלֶחֶם לֹא הֵבִיא, לְפִי שֶׁפֵּרְסָה שָׂרָה נִדָּה, שֶׁחָזַר לָהּ אֹרַח כַּנָּשִׁים אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְנִטְמֵאת הָעִסָּה (בבא מציעא שם): 18:8 — חמאה.: שֻׁמַּן הֶחָלָב שֶׁקּוֹלְטִין מֵעַל פָּנָיו: 18:8 — ובן הבקר אשר עשה.: אֲשֶׁר תִּקֵּן; קַמָּא קַמָּא שֶׁתִּקֵן אַמְטִי וְאַיְיתִי קָמַיְהוּ: 18:8 — ויאכלו.: נִרְאוּ כְמִי שֶׁאָכְלוּ, מִכָּאן שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם מִן הַמִּנְהָג (בבא מציעא שם): 18:9 — ויאמרו אליו.: נָקוּד עַל אי”ו שֶׁבְּאֵלָיו, וְתַנְיָא רַ”שִׁ בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר כָּל מָקוֹם שֶׁכְּתָב רַבֶּה עַל הַנְּקֻדָּה, אַתָּה דוֹרֵשׁ הַכְּתָב; וְכָאן הַנְּקֻדָּה רַבָּה עַל הַכְּתָב אַתָּה דּוֹרֵשׁ הַנְּקֻדָּה, שֶׁאַף לְשָׂרָה שָׁאֲלוּ אַיּוֹ אַבְרָהָם, לָמַדְנוּ שֶׁיִּשְׁאַל אָדָם בְּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ לָאִישׁ עַל הָאִשָּׁה וְלָאִשָּׁה עַל הָאִישׁ. בְּבָבָא מְצִיעָא אוֹמְרִים יוֹדְעִים הָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׂרָה אִמֵּנוּ הֵיכָן הָיְתָה, אֶלָּא לְהוֹדִיעַ שֶׁצְּנוּעָה הָיְתָה, כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעֲלָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, כְּדֵי לְשַׁגֵּר לָהּ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה: 18:9 — הנה באהל.: צְנוּעָה הִיא: 18:10 — שוב אשוב.: לֹא בִשְּׂרוֹ הַמַּלְאָךְ שֶׁיָּשׁוּב אֵלָיו, אֶלָּא בִשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם אָמַר לוֹ, כְּמוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה’ הַרְבָּה אַרְבֶּה, וְהוּא אֵין בְּיָדוֹ לְהַרְבּוֹת, אֶלָּא בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם, אַף כָּאן בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם אָמַר לוֹ כֵּן (בְּ”רַ). אֱלִישָׁע אָמַר לַשּׁוּנַמִּית לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ, אוֹתָן הַמַּלְאָכִים שֶׁבִּשְּׂרוּ אֶת שָׂרָה אָמְרוּ לַמּוֹעֵד אָשׁוּב, אָמַר לָהּ אֱלִישָׁע אוֹתָם הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם חַיִּים וְקַיָּמִים לְעוֹלָם אָמְרוּ לַמּוֹעֵד אָשׁוּב, אֲבָל אֲנִי בָשָׂר וָדָם שֶׁהַיּוֹם חַי וּמָחָר מֵת – בֵּין חַי וּבֵין מֵת לַמּוֹעֵד הַזֶּה וגו’: 18:10 — כעת חיה.: כָּעֵת הַזֹּאת לַשָּׁנָה הַבָּאָה, וּפֶסַח הָיָה, וּלְפֶסַח הַבָּא נוֹלַד יִצְחָק, מִדְּלָא קָרֵינַן כְּעֵת אֶלָּא כָּעֵת: 18:10 — כעת חיה.: כָּעֵת הַזֹּאת שֶׁתְּהֵא חַיָּה לָכֶם, שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם שְׁלֵמִים וְקַיָּמִים: 18:10 — והוא אחריו.: הַפֶּתַח הָיָה אַחַר הַמַּלְאָךְ: 18:11 — חדל להיות.: פָּסַק מִמֶּנָה: 18:11 — אורח כנשים.: אֹרַח נִדּוֹת: 18:12 — בקרבה.: מִסְתַּכֶּלֶת בְּמֵעֶיהָ וְאָמְרָה אֶפְשַׁר הַקְּרָבַיִם הַלָּלוּ טְעוּנִין וָלָד? הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ שֶׁצָּמְקוּ מוֹשְׁכִין חָלָב? תַּנְחוּמָא: 18:12 — עדנה.: צִחְצוּחַ בָּשָׂר, וּלְשׁוֹן מִשְׁנָה מַשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר וּמְעַדֵּן אֶת הַבָּשָׂר. דָבָר אַחֵר לְשׁוֹן עִדָּן; זְמַן וֶסֶת נִדּוּת: 18:13 — האף אמנם.: הֲגַם אֱמֶת אֵלֵד? 18:13 — ואני זקנתי: שִׁנָּה הַכָּתוּב מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, שֶׁהֲרֵי הִיא אָמְרָה וַאדֹנִי זָקֵן: 18:14 — היפלא.: כְּתַרְגּוּמוֹ הֲיִתְכַּסִּי? וְכִי שׁוּם דָּבָר מֻפְלָא וּמֻפְרָד וּמְכֻסֶּה מִמֶּנִּי מִלַּעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנִי: 18:14 — למועד.: לְאוֹתוֹ מוֹעֵד הַמְיֻחָד שֶׁקָּבַעְתִּי לְךָ אֶתְמוֹל, לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת: 18:15 — כי יראה וגו’ כי צחקת.: הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן דְּהָא, שֶׁנּוֹתֵן טַעַם לַדָּבָר וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה – לְפִי שֶׁיָּרְאָה; וְהַשֵּׁנִי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֶלָּא, וַיֹּאמֶר לֹא כִדְבָרֵךְ הוּא אֶלָּא צָחַקְתְּ, שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי מְשַׁמֵּשׁ בְּאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת, אִי, דִּלְמָא, אֶלָּא, דְּהָא: 18:16 — וישקיפו.: כָּל הַשְׁקָפָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְרָעָה חוּץ מֵהַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ (דברים כ”ו), שֶׁגָּדוֹל כֹּחַ מַתְּנוֹת עֲנִיִּים שֶׁהוֹפֵך מִדַּת הָרֹגֶז לְרַחֲמִים: 18:16 — לשלחם.: לְלַוּוֹתָם; כַּסָּבוּר אוֹרְחִים הֵם: 18:17 — המכסה אני.: בִּתְמִיהָ: 18:17 — אשר אני עושה: בִּסְדוֹם. לֹא יָפֶה לִי לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. אֲנִי נָתַתִּי לוֹ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, וַחֲמִשָּׁה כְּרַכִּין הַלָּלוּ שֶׁלּוֹ הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְגוֹ’ (בראשית י’). קָרָאתִי אוֹתוֹ אַבְרָהָם – אַב הֲמוֹן גּוֹיִם, וְאַשְׁמִיד אֶת הַבָּנִים וְלֹא אוֹדִיעַ לָאָב, שֶׁהוּא אוֹהֲבִי? 18:18 — ואברהם היו יהיה.: מִ”אַ: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, הוֹאִיל וְהִזְכִּירוֹ – בֵּרְכוֹ. וּפְשׁוּטוֹ: וְכִי מִמֶּנּוּ אֲנִי מַעֲלִים, וַהֲרֵי הוּא חָבִיב לְפָנַי לִהְיוֹת לְגוֹי גָּדוֹל וּלְהִתְבָּרֵך בּוֹ כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. 18:19 — כי ידעתיו.: לְשׁוֹן חִבָּה, כְּמוֹ מוֹדָע לְאִישָׁהּ (רות ב’), הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ (שם ג’), וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם (שמות ל”ג). וְאָמְנָם עִקַּר לְשׁוֹן כֻּלָּם אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן יְדִיעָה, שֶׁהַמְחַבֵּב אֶת הָאָדָם מְקָרְבוֹ אֶצְלוֹ וְיוֹדְעוֹ וּמַכִּירוֹ, וְלָמָּה יְדַעְתִּיו? 18:19 — למען אשר יצוה.: לְפִי שֶׁהוּא מְצַוֶּה אֶת בָּנָיו עָלַי לִשְׁמֹר דְּרָכַי. וְאִם תְּפָרְשֵׁהוּ כְתַרְגּוּמוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי בוֹ שֶׁיְּצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְגוֹ’, אֵין לְמַעַן נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן: 18:19 — יצוה.: לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְמוֹ כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב (איוב א’): 18:19 — למען הביא.: כָּךְ הוּא מְצַוֶּה לְבָנָיו, שִׁמְרוּ דֶּרֶך ה’ כְּדֵי שֶׁיָּבִיא ה’ עַל אַבְרָהָם וְגוֹ’; עַל בֵּית אַבְרָהָם לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא עַל אַבְרָהָם, לָמַדְנוּ, כָּל הַמַּעֲמִיד בֵּן צַדִּיק כְּאִלוּ אֵינוֹ מֵת: 18:20 — ויאמר ה’.: אֶל אַבְרָהָם שֶׁעָשָׂה כַּאֲשֶׁר אָמַר, שֶׁלֹּא יְכַסֶּה מִמֶּנּוּ: 18:20 — כי רבה.: כָּל רַבָּה שֶׁבַּמִּקְרָא הַטַּעַם לְמַטָּה בַּבֵּי”ת, לְפִי שֶׁהֵן מְתֻרְגָּמִין גְּדוֹלָה, אוֹ גְּדֵלָה וְהוֹלֶכֶת, אֲבָל זֶה טַעֲמוֹ לְמַעְלָה בָּרֵי”ש, לְפִי שֶׁמְּתֻרְגָּם גָדְלָה כְּבָר כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ: 18:21 — ארדה נא.: לִמֵּד לַדַּיָּנִים שֶׁלֹא יִפְסְקוּ דִינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא בִרְאִיָּה, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְפָרָשַׁת הַפַּלָּגָה. דָּבָר אַחֵר, אֵרְדָה נָא לְסוֹף מַעֲשֵׂיהֶם: 18:21 — הכצעקתה.: שֶׁל מְדִינָה: 18:21 — הבאה אלי עשו.: וְכֵן עוֹמְדִים בְּמִרְדָּם, כָּלָה אֲנִי עוֹשֶׂה בָהֶם, וְאִם לֹא יַעַמְדוּ בְמִרְדָּן אֵדְעָה מָה אֶעֶשֶׂה לְהִפָּרַע מֵהֶן בְּיִסּוּרִין וְלֹא אֲכַלֶּה אוֹתָן. וְכַיּוֹצֵא בוֹ מָצִינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ (שמות ל”ג); וּלְפִיכָךְ יֵשׁ הֶפְסֵק נְקֻדַּת פְּסִיק בֵּין עָשׂוּ לְכָלָה, כְּדֵי לְהַפְרִיד תֵּבָה מֵחֲבֶרְתָּהּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ הַכְּצַעֲקָתָהּ – צַעֲקַת רִיבָה אַחַת שֶׁהָרְגוּ מִיתָה מְשֻׁנָּה עַל שֶׁנָּתְנָה מָזוֹן לְעָנִי, כַּמְּפֹרָשׁ בְּחֵלֶק: 18:22 — ויפנו משם.: מִמָּקוֹם שֶׁאַבְרָהָם לִוָּם שָׁם: 18:22 — ואברהם עודנו עומד לפני ה’.: וַהֲלֹא לֹא הָלַךְ לַעֲמֹד לְפָנָיו, אֶלָּא הַקָּבָּ”ה בָּא אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ, זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְהָיָה לוֹ לִכְתֹּב “וַה’ עוֹדֶנּוּ עוֹמֵד עַל אַבְרָהָם”? אֶלָּא תִּקּוּן סוֹפְרִים הוּא זֶה (אֲשֶׁר הֲפָכוּהוּ רַזִ”לִ לִכְתֹּב כֵּן) (בראשית רבה): 18:23 — ויגש אברהם.: מָצִינוּ הַגָּשָׁה לַמִּלְחָמָה, וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְגוֹ’ (שמואל ב י’), וְהַגָּשָׁה לְפִיוּס וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וְהַגָּשָׁה לִתְפִלָּה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא (מלכים א י”ח), וּלְכָל אֵלֶּה נִכְנַס אַבְרָהָם לְדַבֵּר קָשׁוֹת וּלְפִיּוּס וְלִתְפִלָּה: 18:23 — האף תספה.: הֲגַם תִּסְפֶּה. וּלְתַרְגּוּם שֶׁל אֻנְקְלוֹס, שֶׁתִּרְגְּמוֹ לְשׁוֹן רֹגֶז, כָּךְ פֵּרוּשׁוֹ, הַאַף יַשִּׂיאֲךָ שֶׁתִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: 18:24 — אולי יש חמשים צדיקים.: עֲשָׂרָה צַדִּיקִים לְכָל כְּרַךְ וּכְרַךְ, כִּי ה’ מְקוֹמוֹת יֵשׁ. וְאִם תֹּאמַר: לֹא יַצִּילוּ הַצַּדִּיקִים אֶת הָרְשָׁעִים, לָמָּה תָּמִית הַצַּדִּיקִים? 18:25 — חלילה לך.: חֻלִּין הוּא לְךָ, יֹאמְרוּ כָךְ הוּא אֻמָּנוּתוֹ, שׁוֹטֵף הַכֹּל, צֵדִּיקִים וּרְשָׁעִים, כָּךְ עָשִׂיתָ לְדוֹר הַמַּבּוּל וּלְדוֹר הַפַּלָּגָה: 18:25 — כדבר הזה.: לֹא הוּא וְלֹא כַּיּוֹצֵא בוֹ: 18:25 — חלילה לך.: לָעוֹלָם הַבָּא: 18:25 — השופט כל הארץ.: נָקוּד בַּחֲטַף פַּתָּח ה”א שֶׁל הֲשׁוֹפֵט, לְשׁוֹן תְּמִיהָ, וְכִי מִי שֶׁהוּא שׁוֹפֵט לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפַּט אֱמֶת: 18:26 — אם אמצא בסדם וגו’ לכל המקום.: לְכָל הַכְּרַכִּים; וּלְפִי שֶׁסְּדוֹם הָיְתָה מֶטְרוֹפּוֹלִין וַחֲשׁוּבָה מִכֻּלָּם, תָּלָה בָהּ הַכָּתוּב: 18:27 — הואלתי.: רָצִיתִי כְּמוֹ וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה (שמות ב’): 18:27 — ואנכי עפר ואפר.: וּכְבָר הָיִיתִי רָאוּי לִהְיוֹת עָפָר עַל יְדֵי הַמְּלָכִים, וְאֵפֶר עַל יְדֵי נִמְרוֹד, לוּלֵי רַחֲמֶיךָ אֲשֶׁר עָמְדוּ לִי: 18:28 — התשחית בחמשה.: וַהֲלֹא הֵן ט’ לְכָל כְּרַךְ, וְאַתָּה צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּצְטָרֵף עִמָּהֶם: 18:29 — אולי ימצאון שם ארבעים.: וְיִמָּלְטוּ ד’ הַכְּרַכִּים וְכֵן ל’ יַצִּילוּ ג’ מֵהֶם אוֹ כ’ יַצִּילוּ ב’ מֵהֶם אוֹ י’ יַצִּילוּ אֶחָד מֵהֶם: 18:31 — הואלתי.: רָצִיתִי, כְּמוֹ וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה (שמות ב’): 18:32 — אולי ימצאון שם עשרה.: עַל הַפָּחוּת לֹא בִקֵּשׁ, אָמַר דוֹר הַמַּבּוּל הָיוּ ח’, נֹחַ וּבָנָיו וּנְשֵׁיהֶם, וְלֹא הִצִּילוּ עַל דּוֹרָם; וְעַל ט’ עַל יְדֵי צֵרוּף כְּבָר בִּקֵּשׁ וְלֹא מָצָא: 18:33 — וילך ה’ וגו’.: כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק הַסָּנֵגוֹר הָלַךְ לוֹ הַדַּיָּן: 18:33 — ואברהם שב למקומו.: נִסְתַּלֵּק הַדַּיָּן נִסְתַּלֵּק הַסָּנֵגוֹר, וְהַקָּטֵיגוֹר מְקַטְרֵג וּלְפִיכָךְ וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, לְהַשְׁחִית: 19:1 — שני.: א’ לְהַשְׁחִית אֶת סְדוֹם וא’ לְהַצִּיל אֶת לוֹט, וְהוּא אוֹתוֹ שֶׁבָּא לְרַפְּאוֹת אַבְרָהָם, וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּא לְבָשֵּׂר אֶת שָׂרָה, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ נִסְתַּלֵּק לוֹ: 19:1 — המלאכים.: וּלְהַלָּן קְרָאָם אֲנָשִׁים? כְּשֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם קְרָאָם אֲנָשִׁים; דָּבָר אַחֵר אֵצֶל אַבְרָהָם שֶׁכֹּחוֹ גָדוֹל וְהָיוּ הַמַּלְאָכִים תְּדִירִין אֶצְלוֹ כַּאֲנָשִׁים קְרָאָם אֲנָשִׁים, וְאֵצֶל לוֹט קְרָאָם מַלְאָכִים (בראשית רבה): 19:1 — בערב.: וְכִי כָל כָּךְ שָׁהוּ הַמַּלְאָכִים מֵחֶבְרוֹן לִסְדוֹם? אֶלָּא מַלְאֲכֵי רַחֲמִים הָיוּ וּמַמְתִּינִים שֶׁמָּא יוּכַל אַבְרָהָם לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם סַנֵּגוֹרְיָא: 19:1 — ולוט ישב בשער סדום.: ישב כְּתִיב, אוֹתוֹ הַיּוֹם מִנּוּהוּ שׁוֹפֵט עֲלֵיהֶם (בראשית רבה): 19:1 — וירא לוט וגו’.: מִבֵּית אַבְרָהָם לָמַד לַחֲזֹר עַל הָאוֹרְחִים: 19:2 — הנה נא אדני.: הִנֵּה נָא אַתֶּם אֲדוֹנִים לִי אַחַר שֶׁעֲבַרְתֶּם עָלַי. דָּבָר אַחֵר הִנֵּה נָא צְרִיכִים אַתֶּם לָתֵת לֵב עַל הָרְשָׁעִים הַלָּלוּ שֶׁלֹּא יַכִּירוּ בָכֶם וְזוֹ הִיא עֵצָה נְכוֹנָה: 19:2 — סורו נא.: עַקְּמוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי דֶרֶךְ עֲקַלָּתוֹן שֶׁלֹּא יַכִּירוּ שֶׁאַתֶּם נִכְנָסִין שָׁם, לְכָךְ נֶאֱמַר סוּרוּ (בראשית רבה): 19:2 — ולינו ורחצו רגליכם.: וְכִי דַרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לָלוּן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ רוֹחֵץ? וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי אַבְרָהָם אָמַר לָהֶם תְּחִלָּה רַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם? אֶלָּא כָּךְ אָמַר לוֹט, אִם כְּשֶׁיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם וְיִרְאוּ שֶׁכְּבָר רַחֲצוּ רַגְלֵיהֶם יַעֲלִילוּ עָלַי וְיֹאמְרוּ כְּבָר עָבְרוּ שְׁנֵי יָמִים אוֹ שְׁלֹשָׁה שֶׁבָּאוּ לְבֵיתְךָ וְלֹא הוֹדַעְתָּנוּ, לְפִיכָךְ אָמַר, מוּטָב שֶׁיִתְעַכְּבוּ כָּאן בַּאֲבַק רַגְלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ נִרְאִין כְּמוֹ שֶׁבָּאוּ עַכְשָׁו; לְפִיכָךְ אָמַר לִינוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ רַחֲצוּ: 19:2 — ויאמרו לא.: וּלְאַבְרָהָם אָמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה, מִכָּאן שֶׁמְּסָרְבִין לְקָטָן וְאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל (בראשית רבה): 19:2 — כי ברחוב נלין.: הֲרֵי כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֶלָּא, שֶׁאָמְרוּ לֹא נָסוּר אֶל בֵּיתְךָ אֶלָּא בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר נָלִין: 19:3 — ויסרו אליו.: עִקְּמוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לְצַד בֵּיתוֹ: 19:3 — ומצות אפה.: פֶּסַח הָיָה: 19:4 — טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום.: כָּךְ נִדְרַשׁ בִּבְ”רַ טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר הָיוּ בְּפִיהֶם שֶׁל מַלְאָכִים, שֶׁהָיוּ שׁוֹאֲלִים לְלוֹט מַה טִּיבָם וּמַעֲשֵׂיהֶם וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם רֻבָּם רְשָׁעִים; עוֹדָם מְדַבְּרִים בָּהֶם וְאַנְשֵׁי סְדוֹם וְגוֹ’. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי רֶשַׁע, נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת; עַל שֶׁהָיוּ רְשָׁעִים נִקְרָאִים אַנְשֵׁי “סְדוֹם”, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים: 19:4 — כל העם מקצה.: מִקְּצֵה הָעִיר עַד הַקָּצֶה, שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם מוֹחֶה בְיָדָם, שֶׁאֲפִלּוּ צַדִּיק אֶחָד אֵין בָּהֶם: 19:5 — ונדעה אותם.: בְּמִשְׁכַּב זָכָר כְּמוֹ אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ (בראשית רבה): 19:8 — האל.: כְּמוֹ הָאֵלֶּה: 19:8 — כי על כן באו.: כִּי הַטּוֹבָה הַזֹּאת תַּעֲשׂוּ לִכְבוֹדִי עַל אֲשֶׁר בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי; תַּרְגּוּם בִּטְלַל שָׁרוּתֵי, תַּרְגּוּם שֶׁל קוֹרָה – שָׁרוּתָא: 19:9 — ויאמרו גש הלאה.: קְרַב לְהָלְאָה, כְּלוֹמַר, הִתְקָרֵב לַצְּדָדִין וְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, וְכֵן כָּל הָלְאָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן רִחוּק, כְּמוֹ זְרֵה הָלְאָה (במדבר י”ז), הִנֵּה הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה (שמואל א’ כ’), גֶּשׁ הָלְאָה, (ישעיהו מ”ט) – הִמָּשֵׁךְ לְהַלָּן, בִּלְשׁוֹן לַעַז טריטי”דנוש, וּדְבַר נְזִיפָה הוּא, לוֹמַר – אֵין אָנוּ חוֹשְׁשִׁין לְךָ. וְדוֹמֶה לוֹ קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי (ישעיהו ס”ה), וְכֵן גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה (שם מ”ט) – הִמָּשֵׁךְ לַצְּדָדִין בַּעֲבוּרִי וְאֵשֵׁב אֶצְלְךָ; אַתָּה מֵלִיץ עַל הָאוֹרְחִין, אֵיךְ מְלָאֲךָ לִבְּךָ? עַל שֶׁאָמַר לָהֶם עַל הַבָּנוֹת, אָמְרוּ לוֹ גש הלאה, לְשׁוֹן נַחַת; וְעַל שֶׁהָיָה מֵלִיץ עַל הָאוֹרְחִים – האחד בא לגור, אָדָם נָכְרִי יְחִידִי אַתָּה בֵינֵינוּ, שֶׁבָּאתָ לָגוּר, וישפוט שפוט, וְנַעֲשֵׂיתָ מוֹכִיחַ אוֹתָנוּ? 19:9 — הדלת.: הִיא הַסּוֹבֶבֶת לִנְעֹל וְלִפְתֹּחַ: 19:11 — פתח.: הוּא הֶחָלָל שֶׁבּוֹ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין: 19:11 — בסנורים.: מַכַּת עִוָּרוֹן: 19:11 — מקטן ועד גדול.: הַקְּטָנִּים הִתְחִילוּ בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, לְפֵיכָךְ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת מֵהֶם (בראשית רבה): 19:12 — עוד מי לך פה.: פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא מִי יֵשׁ לְךָ עוֹד בָּעִיר הַזֹּאת חוּץ מֵאִשְׁתְּךָ וּבְנוֹתֶיךָ שֶׁבַּבַּיִת: 19:12 — חתן ובניך ובנתיך.: וְאִם יֵשׁ לְךָ חָתָן אוֹ בָנִים וּבָנוֹת הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם: 19:12 — ובניך.: בְּנֵי בְּנוֹתֶיךָ הַנְּשׂוּאוֹת. וּמִ”אַ עד – מֵאַחַר שֶׁעוֹשִׂין נְבָלָה כָּזֹאת, מי לך פִּתְחוֹן פֶּה לְלַמֵּד סַנֵּגוֹרְיָא עֲלֵיהֶם? שֶׁכָּל הַלַּיְלָה הָיָה מֵלִיץ עֲלֵיהֶם טוֹבוֹת, קְרִי בֵיהּ מִי לְךָ פֶה: 19:14 — חתניו.: שְׁתֵּי בָנוֹת נְשׂוּאוֹת הָיוּ לוֹ בָּעִיר: 19:14 — לוקחי בנותיו.: שֶׁאוֹתָן שֶׁבַּבַּיִת אֲרוּסוֹת לָהֶם: 19:15 — ויאיצו.: כְּתַרְגּוּמוֹ וּדְחִיקוּ – מִהֲרוּהוּ: 19:15 — הנמצאות.: הַמְזֻמָּנוֹת לְךָ בַּבַּיִת לְהַצִּילָם. וּמִ”אַ יֵשׁ וְזֶה יִשּׁוּבוֹ שֶׁל מִקְרָא: 19:15 — תספה.: תִּהְיֶה כָּלֶה, עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר (דברים ב’) מְתֻרְגָּם עַד דְּסַף כָּל דָּרָא: 19:16 — ויתמהמה.: כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת מָמוֹנוֹ: 19:16 — ויחזיקו.: אֶחָד מֵהֶם הָיָה שָׁלִיחַ לְהַצִּילוֹ וַחֲבֵרוֹ לַהֲפֹךְ סְדוֹם, לְכָךְ נֶאֱמַר “וַיֹּאמֶר” הִמָּלֵט, וְלֹא נֶאֱמַר וַיֹּאמְרוּ (בראשית רבה): 19:17 — המלט על נפשך.: דַּיְּךָ לְהַצִּיל נְפָשׁוֹת, אַל תָּחוּס עַל הַמָּמוֹן: 19:17 — אל תביט אחריך.: אַתָּה הִרְשַׁעְתָּ עִמָּהֶם וּבִזְכוּת אַבְרָהָם אַתָּה נִצָּל; אֵינְךָ כְּדַאי לִרְאוֹת בְּפֻרְעָנוּתָם וְאַתָּה נִצָּל: 19:17 — בכל הככר.: כִּכַּר הַיַּרְדֵּן: 19:17 — ההרה המלט.: אֵצֶל אַבְרָהָם בְּרַח, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בָּהָר, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה (בראשית י”ב), וְאַף עַכְשָׁו הָיָה יוֹשֵׁב שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלוֹ בַּתְּחִלָּה, וְאַעַ”פִּ שֶׁכָּתוּב וַיֶּאֱהַל אַבְרָהָם וְגוֹ’ (שם י”ג), אֹהָלִים הַרְבֵּה הָיוּ לוֹ וְנִמְשְׁכוּ עַד חֶבְרוֹן: 19:17 — המלט.: לְשׁוֹן הַשְׁמָטָה, וְכֵן כָּל הַמְלָטָה שֶׁבַּמִּקְרָא אשמוצי”ר בלע”ז וְכֵן וְהִמְלִיטָה זָכָר (ישעיהו ס”ו), שֶׁנִּשְׁמַט הָעֻבָּר מִן הָרֶחֶם, כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה (תהילים קכ”ד), לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא (ישעיהו מ”ו), לְהַשְׁמִיט מַשָּׂא הָרְעִי שֶׁבְּנִקְבֵיהֶם: 19:18 — אל נא אדני.: רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (שבועות ל”ב) שֶׁשֵּׁם זֶה קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי – מִי שֶׁיֵשׁ בְּיָדוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת; וְתַרְגּוּמוֹ בְּבָעוּ כְעַן ה’: 19:18 — אל נא.: אַל תֹּאמְרוּ אֵלַי לְהִמָּלֵט הָהָרָה: 19:18 — נא.: לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: 19:19 — פן תדבקני הרעה.: כְּשֶׁהָיִיתִי אֵצֶל אַנְשֵׁי סְדוֹם הָיָה הַקָּבָּ”ה רוֹאֶה מַעֲשַׂי וּמַעֲשֵׂה בְנֵי הָעִיר, וְהָיִיתִי נִרְאֶה צַדִּיק וּכְדַאי לְהִנָּצֵל, וּכְשֶׁאָבֹא אֵצֶל צַדִּיק אֲנִי כְרָשָׁע, וְכֵן אָמְרָה הַצָּרְפִית לְאֵלִיָּהוּ בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי (מלכים א י”ז), עַד שֶׁלֹא בָאתָ אֶצְלִי הָיָה הַקָּבָּ”ה רוֹאֶה מַעֲשַׂי וּמַעֲשֵׂה עַמִּי, וַאֲנִי צַדֶּקֶת בֵּינֵיהֶם, וּמִשֶּׁבָּאתָ אֶצְלִי, לְפִי מַעֲשֶׂיךָ אֲנִי רְשָׁעָה: 19:20 — העיר הזאת קרובה.: קְרוֹבָה יְשִׁיבָתָהּ, נִתְיַשְּׁבָה מִקָּרוֹב, לְפִיכָךְ לֹא נִתְמַלְּאָה סְאָתָהּ עֲדַיִן (שבת י’). וּמַה הִיא קְרִיבָתָהּ? מִדּוֹר הַפַּלָּגָה שֶׁנִּתְפַּלְּגוּ הָאֲנָשִׁים וְהִתְחִילוּ לְהִתְיַשֵּׁב אִישׁ אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ, וְהִיא הָיְתָה בִּשְׁנַת מוֹת פֶּלֶג, וּמִשָּׁם וְעַד כָּאן נ”ב שָׁנָה, שֶׁפֶּלֶג מֵת בִּשְׁנַת מ”ח לְאַבְרָהָם. כֵּיצַד? פֶּלֶג חַי אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ ר”ט שָׁנָה, צֵא מֵהֶם ל”ב כְּשֶׁנּוֹלַד שְׂרוּג, וּמִשְּׂרוּג עַד שֶׁנּוֹלַד נָחוֹר ל’, הֲרֵי ס”ב, וּמִנָּחוֹר עַד שֶׁנּוֹלַד תֶּרַח כ”ט, הֲרֵי צ”א, וּמִשָּׁם עַד שֶׁנּוֹלַד אַבְרָהָם ע’, הֲרֵי קס”א, תֵּן לָהֶם מ”ח הֲרֵי ר”ט, וְאוֹתָה שָׁנָה הָיְתָה שְׁנַת הַפַּלָּגָה, וּכְשֶׁנֶּחְרְבָה סְדוֹם הָיָה אַבְרָהָם בֶּן צ”ט שָׁנָה, הֲרֵי מִדּוֹר הַפַּלָּגָה עַד כָּאן נ”ב שָׁנָה; וְצֹעַר אִחֲרָה יְשִׁיבָתָהּ אַחֲרֵי יְשִׁיבַת סְדוֹם וְחַבְרוֹתֶיהָ שָׁנָה אַחַת, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר אִמָּלְטָה נָּא, נָא בְּגִימַטְרִיָּא נ”א: 19:20 — הלא מצער היא.: וַהֲלֹא עֲוֹנוֹתֶיהָ מוּעָטִין וְיָכוֹל אַתָּה לְהַנִּיחָהּ: 19:20 — ותחי נפשי: בָּהּ, זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא הֲלֹא עִיר קְטַנָּה הִיא וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעַט, אֵין לָךְ לְהַקְפִּיד אִם תַּנִּיחֶנָּה, וּתְחִי נַפְשִׁי בָהּ: 19:21 — גם לדבר הזה.: לֹא דַּיְּךָ שֶׁאַתָּה נִצָּל, אֶלָּא אַף כָּל הָעִיר אַצִּיל בִּגְלָלְךָ: 19:21 — הפכי.: הוֹפֵךְ אֲנִי, כְּמוֹ עַד בֹּאִי (בראשית מ”ח), אַחֲרֵי רֹאִי (בראשית ט״ז:י״ג), מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ (ירמיהו ל”א): 19:22 — כי לא אוכל לעשות.: זֶה עָנְשָׁן שֶׁל מַלְאָכִים עַל שֶׁאָמְרוּ כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ, וְתָלוּ הַדָּבָר בְּעַצְמָן, לְפִיכָך לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁהֻזְקְקוּ לוֹמַר שֶׁאֵין הַדָּבָר בִּרְשׁוּתָן: 19:22 — כי לא אוכל.: לְשׁוֹן יָחִיד; מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהָאֶחָד הוֹפֵךְ וְהָאֶחָד מַצִּיל, שֶׁאֵין ב’ מַלְאָכִים נִשְׁלָחִים לְדָבָר א’: 19:22 — על כן קרא שם העיר צוער.: עַל שֵׁם וְהִוא מִצְעָר: 19:24 — וה’ המטיר.: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַה’ – הוּא וּבֵית דִּינוֹ: 19:24 — המטיר על סדום.: בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, שָׁעָה שֶׁהַלְּבָנָה עוֹמֶדֶת בָּרָקִיעַ עִם הַחַמָּה, לְפִי שֶׁהָיוּ מֵהֶם עוֹבְדִין לַחַמָּה וּמֵהֶם לַלְּבָנָה, אָמַר הַקָּבָּ”ה אִם אֶפָּרַע מֵהֶם בַּיּוֹם, יִהְיוּ עוֹבְדֵי לְבָנָה אוֹמְרִים אִלּוּ הָיָה בַלַּיְלָה, כְּשֶׁהַלְּבָנָה מוֹשֶׁלֶת, לֹא הָיִינוּ חֲרֵבִין, וְאִם אֶפָּרַע מֵהֶם בַּלַּיְלָה, יִהְיוּ עוֹבְדֵי הַחַמָּה אוֹמְרִים אִלּוּ הָיָה בַּיּוֹם, כְּשֶׁהַחַמָּה מוֹשֶׁלֶת, לֹא הָיִינוּ חֲרֵבִין; לְכָךְ כְּתִיב וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וְנִפְרַע מֵהֶם בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה וְהַלְּבָנָה מוֹשְׁלוֹת: 19:24 — המטיר גפרית ואש.: בַּתְּחִלָּה מָטָר, וְנַעֲשָׂה גָּפְרִית וָאֵשׁ: 19:24 — מאת ה’.: דֶּרֶךְ הַמִּקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, כְּמוֹ נְשֵׁי לֶמֶךְ, וְלֹא אָמַר נָשַׁי; וְכֵן אָמַר דָּוִד קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם (מלכים א א’), וְלֹא אָמַר מֵעֲבָדַי; וְכֵן אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְלֹא אָמַר בִּשְׁמִי; אַף כָּאן אָמַר, מֵאֵת ה’ וְלֹא אָמַר מֵאִתִּי: 19:24 — מן השמים.: הוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב כִּי בָם יָדִין עַמִּים וְגוֹ’ (איוב ל”ו), כְּשֶׁבָּא לְיַסֵּר הֵבְּרִיוֹת מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לִסְדוֹם, וּכְשֶׁבָּא לְהוֹרִיד הַמָּן מִן הַשָּׁמַיִם הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (שמות ט”ז): 19:25 — ויהפך את הערים וגו’.: אַרְבַּעְתָּם יוֹשְׁבוֹת בְּסֶלַע אֶחָד וַהֲפָכָן מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בַּחַלָּמִישׁ שָׁלַח יָדוֹ וְגוֹ’ (איוב כ’): 19:26 — ותבט אשתו מאחריו.: שֶׁל לוֹט: 19:26 — ותהי נציב מלח.: בְּמֶלַח חָטְאָה וּבְמֶלַח לָקְתָה; אָמַר לָהּ תְּנִי מְעַט מֶלַח לָאוֹרְחִים הַלָּלוּ, אָמְרָה לוֹ אַף הַמִּנְהָג הָרַע הַזֶּה אַתָּה בָא לְהַנְהִיג בַּמָּקוֹם הַזֶּה (בראשית רבה): 19:28 — קיטור.: תִּמּוּר שֶׁל עָשָׁן, טורק”א בלע”ז: 19:28 — הכבשן.: חֲפִירָה שֶׁשּׂוֹרְפִין בָּה אֶת הָאֲבָנִים לְסִיד, וְכֵן כָּל כִּבְשָׁן שֶׁבַּתּוֹרָה: 19:29 — ויזכור אלהים את אברהם.: מַהוּ זְכִירָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם עַל לוֹט? נִזְכַּר שֶׁהָיָה לוֹט יוֹדֵעַ שֶׁשָּׂרָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְשָׁמַע שֶׁאָמַר אַבְרָהָם בְּמִצְרַיִם עַל שָׂרָה אֲחוֹתִי הִיא, וְלֹא גִלָּה הַדָּבָר, שֶׁהָיָה חָס עָלָיו, לְפִיכָךְ חָס הַקָּבָּ”ה עָלָיו (בראשית רבה): 19:30 — כי ירא לשבת בצוער.: לְפִי שֶׁהָיְתָה קְרוֹבָה לִסְדוֹם: 19:31 — אבינו זקן.: וְאִם לֹא עַכְשָׁו אֵימָתַי? שֶׁמָּא יָמוּת אוֹ יִפְסֹק מֵהוֹלִיד: 19:31 — ואיש אין בארץ.: סְבוּרוֹת הָיוּ שֶׁכָּל הָעוֹלָם נֶחֱרַב כְּמוֹ בְּדוֹר הַמַּבּוּל: (בראשית רבה): 19:33 — ותשקין וגו’.: יַיִן נִזְדַּמֵּן לָהֶן בַּמְּעָרָה לְהוֹצִיא מֵהֶן שְׁנֵי אֻמּוֹת: 19:33 — ותשכב את אביה.: וּבַצְּעִירָה כְתִיב וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ? צְעִירָה, לְפִי שֶׁלֹּא פָּתְחָה בִזְנוּת אֶלָּא אֲחוֹתָהּ לִמְּדַתָּה חָסַךְ עָלֶיהָ הַכָּתוּב וְלֹא פֵּרֵשׁ גְּנוּתָהּ; אֲבָל בְּכִירָה שֶׁפָּתְחָה בִזְנוּת פִּרְסְמָהּ הַכָּתוּב בִּמְפֹרָשׁ. 19:33 — ובקומה.: שֶׁל בְּכִירָה נָקוּד, לוֹמַר, שֶׁבְּקוּמָהּ יָדַע, וְאַעַפּ”כֵ לֹא נִשְׁמַר לַיִל שֵׁנִי מִלִּשְׁתּוֹת. אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל מִי שֶׁהוּא לָהוּט אַחַר בּוּלְמוּס שֶׁל עֲרָיוֹת לַסּוֹף מַאֲכִילִים אוֹתוֹ מִבְּשָׂרוֹ: 19:36 — ותהרין וגו’.: אַעַ”פִּ שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה, אֵלּוּ שָׁלְטוּ בְעַצְמָן וְהוֹצִיאוּ עֶרְוָתָן לַחוּץ וְנִתְעַבְּרוּ מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה: 19:37 — מואב.: זוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה צְנוּעָה פֵּרְשָׁה שֶׁמֵּאָבִיהָ הוּא, אֲבָל צְעִירָה קְרָאַתּוּ בְלָשׁוֹן נְקִיָּה, וְקִבְּלָה שָׂכָר בִּימֵי מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בִּבְנֵי עַמּוֹן אַל תִּתְגָּר בָּם (דברים ב’) – כְּלָל, וּבְמוֹאָב לֹא הִזְהִיר אֶלָּא שֶׁלֹּא יִלָּחֵם בָּם, אֲבָל לְצַעֲרָן הִתִּיר לוֹ: 20:1 — ויסע משם אברהם.: כְּשֶׁרָאָה שֶׁחָרְבוּ הַכְּרַכִּים וּפָסְקוּ הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים, נָסַע לוֹ מִשָּׁם. דָּ”אַ לְהִתְרַחֵק מִלּוֹט, שֶׁיָּצָא עָלָיו שֵׁם רָע, שֶׁבָּא עַל בְּנוֹתָיו: 20:2 — ויאמר אברהם.: כָּאן לֹא נָטַל רְשׁוּת אֶלָּא עַל כָּרְחָהּ שֶׁלֹּא בְטוֹבָתָהּ, לְפִי שֶׁכְּבָר לֻקְּחָה לְבֵית פַּרְעֹה עַל יְדֵי כֵן: 20:2 — אל שרה אשתו.: עַל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, כַּיוֹצֵא בוֹ אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן וְגוֹ’ וְאֶל מוֹת חָמִיהָ (שמואל א ד’), שְׁנֵיהֶם בִּלְשׁוֹן עַל: 20:4 — לא קרב אליה.: הַמַּלְאָךְ מְנָעוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ: 20:4 — הגוי גם צדיק תהרג.: אַף אִם הוּא צַדִּיק תַּהַרְגֶנּוּ, שֶׁמָּא כָךְ דַּרְכְּךָ לְאַבֵּד הָאֻמּוֹת חִנָּם? כָּךְ עָשִׂיתָ לְדוֹר הַמַּבּוּל וּלְדוֹר הַפַּלָּגָה, אַף אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהֲרַגְתָּם עַל לֹא דָבָר, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לְהָרְגֵנִי: 20:5 — גם הוא.: לְרַבּוֹת עֲבַדִים וְגַמָּלִים וְחַמָּרִים שֶׁלָּהּ, אֶת כֻּלָּם שָׁאַלְתִּי וְאָמְרוּ לִי אָחִיהָ הוּא: 20:5 — בתם לבבי.: שֶׁלֹּא דִמִּיתִי לַחֲטֹא: 20:5 — ובנקיון כפי.: נָקִי אֲנִי מִן הַחֵטְא, שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי בָהּ: 20:6 — ידעתי כי בתם לבבך וגו’.: אֱמֶת שֶׁלֹּא דִמִּיתָ מִתְּחִלָּה לַחֲטֹא אֲבָל נִקְיוֹן כַּפַּיִם אֵין כָּאן: 20:6 — לא נתתיך.: לֹא מִמְּךָ הָיָה שֶׁלֹּא נָגַעְתָּ בָהּ, אֶלָּא חָשַׂכְתִּי אֲנִי אוֹתְךָ מֵחֲטֹא וְלֹא נָתַתִּי לְךָ כֹּחַ, וְכֵן וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים (בראשית ל״א:ז׳), וְכֵן וְלֹא נְתָנוֹ אָבִיהָ לָבוֹא (שופטים ט”ו): 20:7 — השב אשת האיש.: וְאַל תְּהֵא סָבוּר שֶׁמָּא תִּתְגַּנֶּה בְעֵינָיו וְלֹא יְקַבְּלֶנָּה אוֹ יִשְׂנָאֲךָ וְלֹא יִתְפַּלֵּל עָלֶיךָ: 20:7 — כי נביא הוא.: וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נָגַעְתָּ בָהּ, לְפִיכָךְ ויתפלל בעדך (בבא קמא צ”ב): 20:9 — מעשים אשר לא יעשו.: מַכָּה אֲשֶׁר לֹא הֻרְגְּלָה לָבֹא עַל בְּרִיָה בָּאָה לָנוּ עַל יָדְךָ, עֲצִירַת כָּל נְקָבִים שֶׁל זֶרַע וְשֶׁל קְטַנִּים וּרְעִי וְאָזְנַיִם וְחֹטֶם: 20:11 — רק אין יראת אלהים.: אַכְסְנַאי שֶׁבָּא לָעִיר, עַל עִסְקֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אוֹ עַל עִסְקֵי אִשְׁתּוֹ שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ? אִשְׁתְּךָ הִיא אוֹ אֲחוֹתְךָ הִיא? (בבא קמא שם): 20:12 — אחתי בת אבי הוא.: וּבַת אָב מֻתֶּרֶת לְבֶן נֹחַ, שֶׁאֵין אַבְהוּת לְגוֹי, וּכְדֵי לְאַמֵּת דְּבָרָיו הֱשִׁיבָם כֵּן. וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא בַּת אָחִיו הָיְתָה? בְּנֵי בָנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים, וַהֲרֵי הִיא בִתּוֹ שֶׁל תֶּרַח וְכָךְ הוּא אוֹמֵר לְלוֹט כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ (בראשית י״ג:ח׳): 20:12 — אך לא בת אמי.: הָרָן מֵאֵם אֲחֶרֶת הָיָה: 20:13 — ויהי כאשר התעו וגו’.: אֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם מַה שֶּׁתִּרְגֵּם; וְיֵשׁ לְיַשְּׁבוֹ עוֹד דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו, כְּשֶׁהוֹצִיאַנִי הַקָּבָּ”ה מִבֵּית אָבִי לִהְיוֹת מְשׁוֹטֵט וְנָד מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, יָדַעְתִּי שֶׁאֶעֱבֹר בִּמְקוֹם רְשָׁעִים ואמר לה זה חסדך: 20:13 — כאשר התעו.: לְשׁוֹן רַבִּים. וְאַל תִּתְמַהּ, כִּי הַרְבֵּה מְקוֹמוֹת לְשׁוֹן אֱלֹהוּת וּלְשׁוֹן מָרוּת קָרוּי בִּלְשׁוֹן רַבִּים, אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים (שמואל ב ז’), אֱלֹהִים חַיִּים (דברים ה’), אֱלֹהִים קְדֹשִׁים (יהושע כ”ד), וְכָל לְשׁוֹן אַדְנוּת לְשׁוֹן רַבִּים; וְכֵן וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף (בראשית ל”ט), וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים (דברים י’), אֲדֹנֵי הָאָרֶץ (בראשית מ”ב), וְכֵן בְּעָלָיו עִמּוֹ (שמות כ”ב), וְהוּעַד בִּבְעָלָיו (שם כ”א). וְאִם תֹּאמַר מַהוּ לְשׁוֹן הִתְעוּ? כָּל הַגּוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ וְאֵינוֹ מְיֻשָּׁב קָרוּי תּוֹעֶה, כְּמוֹ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע (בראשית כ”א), תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד (תהילים קי”ט), יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל (איוב ל”ח) – יֵצְאוּ וְיִתְעוּ לְבַקֵּשׁ אָכְלָם: 20:13 — אמרי לי.: עָלַי, וְכֵן וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ (בראשית כ”ו), עַל אִשְׁתּוֹ, וְכֵן וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות י”ד), כְּמוֹ עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ (שופטים ט’): 20:14 — ויתן לאברהם.: כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּיֵּס וְיִתְפַּלֵּל עָלָיו: 20:15 — הנה ארצי לפניך.: אֲבָל פַּרְעֹה אָמַר לוֹ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ, לְפִי שֶׁנִּתְיָרֵא, שֶׁהַמִּצְרִיִּים שְׁטוּפֵי זִמָּה: 20:16 — ולשרה אמר.: אֲבִימֶלֶךְ לִכְבוֹדָהּ כְּדֵי לְפַיְּסָהּ, הִנֵּה עָשִׂיתִי לָךְ כָּבוֹד זֶה, נָתַתִּי מָמוֹן לְאָחִיךְ שֶׁאָמַרְתְּ עָלָיו אָחִי הוּא, הִנֵּה הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד הַזֶּה לך כסות עינים: 20:16 — לכל אשר אתך.: יְכַסּוּ עֵינֵיהֶם שֶׁלֹּא יְקִלּוּךְ, שֶׁאִלּוּ הֲשִׁיבוֹתִיךְ רֵיקָנִית, יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר לְאַחַר שֶׁנִּתְעַלַּל בָּהּ הֶחֱזִירָהּ; עַכְשָׁו שֶׁהֻצְרַכְתִּי לְבַזְבֵּז מָמוֹן וּלְפַיְּסֵךְ, יוֹדְעִים יִהְיוּ שֶׁעַל כָּרְחִי הֲשִׁיבוֹתִיךְ וְעַל יְדֵי נֵס: 20:16 — ואת כל.: וְעִם כָּל בָּאֵי עוֹלָם: 20:16 — ונכחת.: יְהִי לָךְ פִּתְחוֹן פֶּה לְהִתְוַכֵּחַ וּלְהַרְאוֹת דְבָרִים נִכָּרִים הַלָּלוּ; וּלְשׁוֹן הוֹכָחָה בְּכָל מָקוֹם בֵּרוּר דְּבָרִים ובלע”ז אשפרו”ביר, וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם בְּפָנִים אֲחֵרִים, וּלְשׁוֹן הַמִּקְרָא כָּךְ הוּא נוֹפֵל עַל הַתַּרְגּוּם, הִנֵּה לָךְ כְּסוּת שֶׁל כָּבוֹד עַל הָעֵינַיִם שֶׁלִּי שֶׁשָּׁלְטוּ בָּךְ וּבְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ, וְעַל כֵּן תִּרְגְּמוֹ וַחֲזֵית יָתִיךְ וְיַת כָּל דְּעִמָּךְ. וְיֵשׁ מִ”אַ אֲבָל יִשּׁוּב לְשׁוֹן הַמִּקְרָא פֵּרַשְׁתִּי: 20:17 — וילדו.: כְּתַרְגּוּמוֹ וְאִתְרְוָחוּ, נִפְתְּחוּ נִקְבֵיהֶם וְהוֹצִיאוּ, וְהִיא לֵדָה שֶׁלָּהֶם: 20:18 — בעד כל רחם.: כְּנֶגֶד כָּל פֶּתַח: 20:18 — על דבר שרה.: עַל פִּי דִּבּוּרָהּ שֶׁל שָׂרָה: 21:1 — וה’ פקד את שרה וגו’.: סָמַך פָּרָשָׁה זוֹ לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ וְהוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ דָבָר, הוּא נַעֲנֶה תְחִלָּה (בבא קמא צ”ב), שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּתְפַּלֵּל וְגוֹ’, וּסְמִיךְ לֵיהּ וה’ פָּקַד אֶת שָׂרָה, שֶׁפְּקָדָהּ כְּבָר קֹדֶם שֶׁרִפֵּא אֶת אֲבִימֶלֶךְ: 21:1 — פקד את שרה כאשר אמר.: בְּהֵרָיוֹן: 21:1 — כאשר דבר.: בְּלֵדָה. וְהֵיכָן הִיא אֲמִירָה, וְהֵיכָן הוּא דִּבּוּר? אֲמִירָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ וְגוֹ ‘(בראשית י”ז), דִּבּוּר הָיָה דְבַר ה’ אֶל אַבְרָם בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, וְשָׁם נֶאֱמַר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה וְגוֹ’ (שם ט”ו), וְהֵבִיא הַיּוֹרֵשׁ מִשָּׂרָה: 21:1 — ויעש ה’ לשרה כאשר דבר.: לְאַבְרָהָם: 21:2 — למועד אשר דבר אתו.: דִּי מַלִּיל יָתֵהּ, אֶת הַמּוֹעֵד דִּבֵּר וְקָבַע כְּשֶׁאָמַר לוֹ לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ (שם י”ח), שָׂרַט לוֹ שְׂרִיטָה בַּכֹּתֶל, אָמַר לוֹ כְּשֶׁתַּגִּיעַ חַמָּה לִשְׂרִיטָה זוֹ בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת, תֵּלֵד: 21:2 — לזקניו.: היה זיו איקונין שלו דומה לו:

מלבי”ם

17:19 — ויאמר אלהים. השיב לו, לא כמו שאתה חושב שאני עושה נס זה יען שישמעאל ימות, רק מפני ששרה אשתך יולדת לך בן, מפני שהזרע המיועד צריך להיות משרה שהיא מיועדת לכך, שמצד שהיא אשתך תלד בן הראוי לך, שיהיה לב וסגולה, שאין הגר ראויה שיצא ממנה זרע כמוהו, וקראת את שמו יצחק ע”ש הצחוק, כי יולד באמת בדרך נס ופליאה, וזאת אני רוצה שיצחקו כולם ויתפלאו על לידתו, והקימותי, ואתו אקים את בריתי לא עם ישמעאל וזרעו שזרע ישמעאל אינם בכלל הברית אשר כרתי עמך: 17:20 — ולישמעאל. אבל מה שנוגעלישמעאל שמעתיך לברכו ברבוי עםויוליד שנים עשר נשיאים לא מלכים, ויהיה לגוי גדול לא גוים ושבטים מחולקים, ואת בריתי לא אקים אתו רק את יצחק: 17:22 — ויעל אלהים. פי’ הר”ן מפני שמדרך הנבואה שגם בכלות הדבור לא יעלה האור תיכף, רק בכאן נסתלק תיכף כדי שיקיים המצוה, וע”כ ויקח אברהםוכו’ וימל בעצם היום הזה, ולמד שמלן כולם ביום אחד שלא לאחר המצוה אפילו יום אחד, הגם שזה היה כל זכר הנמצא באנשי בית אברהם וזולת זה לא היו זכרים בביתו ויש סכנה מפני שכניהם שיפלו עליהם בהיותם כואבים ויהרגום, בטח לבו בה’: 17:24 — ואברהם. הגם שהיה זקן בן צ”ט וישמעאל בן י”ג לא עכב ישמעאל בעדו הגם שכחו חזק ונמול עמו ביום ההוא, ויודיע שרק אברהם נמול מצד עצם המצוה כי הוא שנכרת עמו הברית, אבל ישמעאל וכל אנשי ביתו רק נמולו אתו, שאם היו יוצאים מרשות אברהם לא היו חייבים במילה, וכן לא חל חיוב זה על זרעם: 18:1 — שאלות: מה היה ענין המראה הזאת שלא דבר עמו כלל. ולמה הודיע שהיה באלוני ממרא ושהיה יושב פתח האהל כחום היום. מה ענין השלשה אנשים. אם הכירם שהם מלאכים איך האכיל אותם ואם לא הכירם איך האמין לבשורתם. ולמה אמר ב”פ וירא. ואמר נצבים עליו וירץ לקראתם והם דברים סותרים. ואיך אמר להם אדני שהוא שם קדש לדברי חז”ל. מ”ש תעבור בלשון יחיד ואח”כ אמר בלשון רבים. מ”ש כי על כן עברתם הוא לשון בזיון כאילו עברו כדי לאכול: וירא. לדעת הרשב”ם הראיה הזאת היתה ראית המלאכים, עפ”י מדת ר’ אליעזר בנו של ריה”ג שכל כלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון, ור”ל וירא אליו ה’ ומפרש שראה שלשה אנשים שהיו מלאכים, אבל הגם שמצאנו בהרבה מקומות שידבר על ראית המלאך בלשון שכינה, עפ”י רוב היה שליח שאדוניו אתו, כמו שיתבאר אצלי בכ”מ, והמלאך היה תמיד ממוצע בראית הנבואה ונראה לרוב לפני הדבור להכינהו אל הדבור, כמו מלאך שנראה אל יהושע שאחריו בא הדבור, וכן מלאך שנראה אל גדעון כמש”פ במקומות אלה, ובכ”מ שנראה ה’ אל נביאיו בא הוא וקדושיו עמו, וכן חז”ל פירשו פה שנראה אליו ה’ הגם שלא דבר אליו דבור כלל, היה זה לכבדו כמו שהיה במשכן, כמ”ש ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה’ אל כל העם, ואמר במדרש מה שם שהקריבו שור ואיל לשלמים כתיב וירא כבוד ה’ אל כל העם אברהם שמל א”ע לשמי עאכ”ו. ואמרו חז”ל שבא לבקר את החולה, ואתו באו מלאכיו עושי רצונו, א’ לרפאותו מחליו, שתיכף נאזר בגבורה ונתרפא, ולבשרו בבן הנולד שהמבשר החזיר את שרה לימי נעוריה כמו שאפרש, וגם באשר רצה להודיעו במראה זה מהפיכת סדום כמ”ש המכסה אני מאברהם, שהיה ג”כ במראה זאת, בא גם המלאך הממונה להפך את סדום ולהציל את לוט. כי כל מעשה ה’ יעשה ע”י מלאכיו גבורי כח עושי דברו, ולכבוד אברהם ומטעמים שאבאר נתגלמו ונתראו כאנשים, עד שראית ה’ ואת מלאכיו הכל היה שייך אל המראה הנשגבה הזאת, וספר שנתעלה אחר המילה בענין השגת הנבואה בעלוי רב על מדרגת נבואתו בעוד שהיה ערל. א] וירא אליו ה’. שכבר בארתי באילת השחר (כלל קפ”ז) שכ”מ שנזכר הפעל ושם הפועל ומלה הרומזת על גוף הפעל כמו אותי עליו לו אליו, לפעמים יקדים שם הפועל ולפעמים יקדים את המלה, כמו וירא אליו ה’, וירא ה’ אליו, וכ”מ שמקדים את המלה בא לדייק את המלה לאיזה דיוק עיי”ש, ור”ל שהוא היה מצד עצמו מוכן אל הדבור ואליו נתראה מצד זכותו והכנתו בעצמו, משא”כ קודם המילה היה צריך לזה עזר ממרומים. ב] הגם שהיה באלוני ממרא רחוק ממקום המזבח ובית תפלתו (כי שם מל א”ע כדי שממרא וב”ב ישמשוהו בחליו וישמרוהו בהיותם כואבים) ולא היה המקום מוכן לזה. ג] והוא יושב ולא נפל על פניו כמו קודם המילה וגם לא עמד כמ”ש חז”ל שהקב”ה א”ל שב לכבדו. ד] הגם שהיה פתח האהל שאינו מקום התבודדות כי שם בני הבית מצוים. ה] הגם שהיה כחם היום שהוא עיף ויגע מחום השמש והנבואה צריכה מנוחת הגוף ושמחה ושלוה והשקט: 18:2 — וישא. (העלוי הו’), שתחלה נראה אליו ה’ ואחר כך נתגלו לו מלאכיו וקדושיו, שכל הנביאים יראו את המלאך תחלה ואח”כ יגלה להם כבוד ה’, וה’ הראה אהבתו אליו שתחלה נראה אליו המלך ואח”כ צבא משרתיו עושי רצונו,וישא עיניו ויראתחלה ראה את המלאכים בעין הנבואיי בעודם ברוחניותם וראה אותם מעופפים למעלה והתחקה המראה בנבואתו כי שלשה אנשים נצבים עליו, ר”ל שנצבים ברום עולם שעז”א נצבים עליו למעלה, ואח”כ נתגלמו בגולם ולבוש גשמי ועבר המראה מן עין הנבואיי אל עין החושיי, שעז”א שנית וירא. שראה אותם בעיניו הגשמיים שעומדים על הארץ כעוברי אורח, וכאשר ראה אותם עוברים בצד האהל כרוצים לעבור לדרכם,רץ לקראתםלעכבם שיסורו אל ביתו, ובמדרש אהל של א”א מפולש היה, דייקו ממלת לקראתם שרץ מפתח זה אל פתח האהל שכנגדו ושם בא לקראתם, כי אם רץ מפתח שהיה יושב שם היה צ”ל וירץ אליהם,וישתחו ארצה: 18:3 — ויאמר אדני. שם זה קדש (כמ”ש הרמב”ם פ”ו מה’ יסוה”ת ה”ט) שאמר כן אל השכינה, וכן מ”ש וישתחו ארצה היה אל השכינה, כי הם אחר שנתגלמו בדמות אנשים נהג עמם כאלו הם אנשים עוברי אורח, וכשרץ לקראתם לא סר מראות ה’ מעליו, ובקש שלא יעבור ממנו עד יקיים מצות הכנסת אורחים, וכמ”ש חז”ל שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, והיה מדרך השלמים הדבקים אל ה’ שגם בדברם אל אנשים ואל מלכי הארץ היה עקר דבורם אל ה’, ודברו דבור כעל שתי פנים, כמ”ש (נחמיה ב׳:ד׳-ה׳) ואתפלל אל אלהי השמים ואומר למלך, שהדבור שדבר למלך היה עקר כוונתו תפלה לה’, שמ”ש אם על המלך טוב, היה כונתו תפלה למלך העליון אלהי השמים שהוא ישלחהו אל יהודה, והמלך חשב שאליו הוא מדבר, וכן אברהם השתחוה ודבר זאת אל האורחים, וכונתו היה בין בהשתחויה בין בדבורו אל ה’ הנראה אליו, וע”כ אמר שם קדש, כי היה כוונתו אל ה’: אולםבאיזה אופן נתגלמו המלאכים עד שהיו לאנשים עוברי דרך וישענו תחת העץ ויאכלו, אמרו המקובלים שמלאכי עליון ברדתם למטה יתלבשו גוף ובשר והצופים יראום בתמונה זאת בהשגה חושיית וקראו זאת גלוי עינים, ומעין זה היה המלאך שנראה להגר ולמנוח וליעקב בהאבק איש עמו וכן לאברהם וללוט במראה זו, והרי”א שאל על התלבשות הזה כמה שאלות, מאין יתהוה גוף הזה, ומה יהיה ממנו אחרי שישובו המלאכים למרומים, ומדוע לא יראוהו רק החוזים ולא כל בני אדם אחרי שנעשה גוף מוגשם, וע”כ דעתו שהצורות האלה לא היו במציאות, רק השם יראה להם צורות האלה שיראו אותם בעיניהם כל מי שירצה ה’ שיראה צורות האלה, ויראו כן על דרך הפלא, ואין זה מפעל הדמיון כמראות שיראו המוקדחים והנכפים, כי מוחשות היו באמת הצורות לעיניהם. ודבריו לא ירוו נפש שוקקה, שא”כ מה בינו לצורות שיראו מוכי חולי הדמיון, אחר שגם צורות אלה לא נמצאו בפועל, ומה אם נמצאו בדמיון הנכפה, או בעין החולה בחולי עינים, או בעין החוזה שיראה ג”כ דבר שאינו נמצא, והכתובים כפי פשוטם מעידים שראו מלאכים ממש נמצאים חוץ מנפש הנביא, לא מדומים או מצטיירים במחזה, והם אכלו חמאה וחלב ובן הבקר והמאכלים נסתלקו מן השולחן בפועל ממש לא בנפש החוזה לבד. אולם זה שהמלאכים יתגלמו ברדתם למטה הוא זר לפי דעת הפילוסופיא שהמלאכים הם שכליים מפשטים מחומר לגמרי, אבל דעת המקובלים ועמהם גם חבל נביאים מפילוסופי בני עמנו שהמלאכים מרכבים מחומר וצורה, ויש שחמרם מיסוד האש הדקה ויש שחמרם מיסוד הרוח הדקה, כמו שכן דעת הראב”ע והכוזרי ור’ שלמה בן גבירול ורבים וכן שלמים עם היות ביניהם דעות באיכות חמרם, ואם כולם בעלי גשם, עכ”פ לא יפלא לנו אם נאמר למשל שהמלאכים שנשתלחו לאברהם היה גופם מיסוד הרוח הדק, הנה יסוד הרוח שלנו דק חלק שמונה מאות מן המים, וגם אם תאמר שיסוד הרוח של גוף המלאכיי דק חלק אלף מיסוד הרוח שלנו, הנה יסוד הרוח בטבעו להתקמץ ולהתפשט כנודע, א”כ כשיתקמץ גוף המלאך הגדול אל גוף קטן כתבנית אדם חלק שמונה מאות אלף מגוף המלאך, כבר יתגלם כמים, ואם גוף המלאך יותר גדול כפי שאמרו חז”ל על וגויתו כתרשיש יהיה גופו מוקשה כזהב ויותר ממנו, ואחר שהמלאכים דמות פניהם כפני אדם, כשירדו לעוה”ז ויתקמצו ויתגלמו כתבנית אדם שלנו, יהיה בם ממש כגשם מוקשה ויתראה לעין בשר, ומה שהקשה מדוע לא ראו כל אדם, באמת מלאכי אברהם נראו לכל, וכל אנשי סדום ראום וחשבו שהם אנשים, והמראה של דניאל שאמר והאנשים אשר עמי לא ראו את המראה, שם ראהו ברוחניותו וגויתו כתרשיש, שזה לא יושג בעין בשר רק בעין הנבואיי, וכן תוכל לצייר לך איכות ההתגלמות הזה בפנים אחרים. כי אין לנו חוש ששי אשר בו נוכל לדעת דברים שלא נוכל להשיג בחמשה חושים שלנו. וכאשר יסמוך העור על עדות הפקח בענין המראות כן צריכים אנו לסמוך על עדות התורה בענינים הנבואיים האלה, וצדיק באמונתו יחיה: 18:4 — יקח נא מעט מים. אחר שראה אותם בדמות אנשים התנהג עמהם כמנהג עם עוברי ארח, ואשר מדת אברהם היה מדת החסד להכניס אורחים ולהאכילם וללמדם ג”כ לברך את שם ה’. להיטיב עם כל בני אדם בגשמיות וברוחניות וזה היה כל מגמתו, לא יכול להתאפק מלבקש את האורחים האלה שהיה דעתם לעבור לדרכם שינוחו אצלו קצת, ובזה נבדל ממי שיתן צדקה לעניים מצד מדת הרחמים, שזה לא יתן רק לעני הרעב ללחם, ורק לעני השואל ומבקש, לא למי שאינו צריך ואינו מבקש וכ”ש הבלתי רוצה להתעכב, וכ”ש שלא ישתחוה ויחנן לו שיבא אל ביתו, שזה מורה רב טובו וחסדו שהיה זה בעיניו כאלו העובר אורח מהנהו ומטיב עמו במה שיאכל מפתו, ופייס דעתם שאינו רוצה לעכבם הרבה רק שירחצו רגליהם וינוחו מעט תחת העץ, שזה יעשו גם בדרך כשימצאו מעין מים וחורש מצל: 18:5 — ואקחה. ואני לא אקח רק פת לחםלבד, ותפס לשון ואקחה כאלו הוא יקח מידם מתנה בזה. אחר תעברו כי על כן עברתם. ר”ל אחר שראיתי שעברתם על עבדכם, ר”ל שעברתם את ביתי ולא נכנסתם אל ביתי באשר אתם נחוצים לדרככם, לכן לא אעכב אתכם יותר מזה: 18:6 — וימהר. ספר איך חרד אל המצוה במהירות ואיך זרז בזה כל ב”ב, שצוה לשרה שהיא בעצמה תלוש ותעשה העוגות, וצוה שתקח שלש סאים קמח להוציא מהם הסולת: 18:7 — ואל הבקר רץ, בעצמו. ולפי פשוטו מ”ש ויקח מוסב על הנער, שהנער לקח חמאה וחלב ונתן לפניהם תחלה, ואחר שנצלה הבשר הביא בן הבקר, והוא ר”ל אברהם, היה עומד תחת העץ שלא ישבו לבדם. ויש לחז”ל שבן הבקר רץ מלפני אברהם ואברהם ברא אחר ע”י ספר יצירה, שעז”א וימהר לעשות אתו שעשה אותו ע”י ספר יצירה. נראה שרצו לתרץ בזה איך האכיל להמלאכים בב”ח, ואמרו שהיה בשר שנברא ע”י ספר יצירה שאין לו דין בשר, וז”ש שלקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה, ר”ל יען שעשאו ע”י ספר יצירה היו יכולים לאכלו עם חלב. אבל בפשוט לא קשה כי נתן לפניהם תחלה חמאה וחלב ואכלו ואח”כ שעשה בן הבקר נתן לפניהם הבשר, ויאכלו ענין האכילה יצדק בכל דבר שהוא מתקיים על ידו, האש תאכל את העצים, שע”י אכילת העצים תתקיים האש, לחם הנפש ומאכלה הוא כל מוצא פי ה’, כמו לכו לחמו בלחמי, והקרבנות נקראו לחם ה’ שע”י נתקיים השראת השכינה למטה, והמן הרוחני נקרא לחם שמה”ש אוכלים אותו, והמלאכים האלה באו אל אברהם בזכות מצות גמ”ח שאחז בה כל ימיו, ומכל מצוה נברא מלאך, שהוא שליח ההשגחה לגמול לו טוב כגמול ידיו, ומלאכים אלה היו מלאכי חסד, שנשלחו או שנבראו ע”י זכות מצות גמ”ח והכנסת אורחים של א”א, ובמצוה זו נתרפאה שרה להוליד ונגלה ה’ אל אברהם, וניצול לוט, וסדום שעשו מעשים רעים הפך מדת החסד היה מלאך מדת החסד שליח לשחת אותם, וא”כ המאכל שנתן א”א להאורחים זה היה חיותם וקיומם של המלאכים האלה, וזה היה להם מאכל ולחם אבירים להחיותם ולקיימם: 18:9 — ויאמרו אליו איה שרה אשתך. כי שרה עסקה תמיד במצות הכנסת אורחים, רק עתה פרסה נדה, כמ”ש חז”ל שלכן לא הביא לחם כי בעת הלישה היה לה עדנה כי אז נתרפאה ושבה לנערותה, ולא יכלה למוש מן האוהל בעת נדותה, ועז”א הנה באהל, ר”ל א”א לה לצאת מן האהל: 18:10 — ויאמר. ע”ז השיב המלאך שמה שהיא באהל וחזרה לנערותה, כי מוכנת שתתעבר עד שבשובו אליךוהיא תהיה חיה ובריאה כעת ולא יזיק לה הלידה, וחזרת הוסת היא האות כי בןלשרה אשתך, ובאר שהגם שעקר ביאת המלאך היה לבשר את שרה, כי אברהם כבר נתבשר מה’ ולמה אמר זה לאברהם, משיב ששרה שומעת כי המלאך עמד אחרי הפתח כדי שתשמע: 18:11 — ואברהם. ובעת ההיא כבר היו אברהם ושרה זקנים, וסבת הזקנה הי’ע”י הימים ולא כמי שיזקן קודם זמנו. ושרהכבר חדל להיות לה ארח כנשים, ויש הבדל בין דרךובין אורח, שדרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים, ואורח הוא האורח הקטן שיתפרד מן הדרך הגדול אל הצד ואינו קבוע כ”כ, וע”כ רחל אמרה כי דרך נשים לה כי היתה ילדה והיה לה הוסת הקבוע לכל הנשים, ובשרה אמר שלא לבד שלא היה לה דרך נשים שהוא הוסת הקבוע בנערותה, כי חדל גם האורח שהוא הוסת הבלתי קבוע שיבא גם בנשים זקנות, כי פסקו הדמים בכלל מרוב ימים, וע”כ מה שעתה חזר הוסת ופרסה נדה היה סמן בדוק שחזרה לנערותה ונעשה שנוי בטבעה: 18:12 — שאלות: למה צחקה שרה ולא האמינה לדברי המלאך, ואיך כחשה לאמר לא צחקתי. שרה אמרה ואדוני זקן וה’ אמר ואני זקנתי: ותצחק שרה. עי”כ צחקה שרה ושמחה מאד לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה, כי כבר שמעה מפי אברהם שהבטיח ה’ שתלד בן וששנה שמה להקרא שרה, ובודאי האמינה לדברי ה’, רק שבאשר עד עתה לא היה לה וסת, וכפי הטבע א”א שתתעבר כי מזון הולד הוא מן הדמים, ואשה שפסקו דמיה א”א שתתעבר אם לא עפ”י נס גדול כבריאה חדשה, וכל העושים לו נס מנכין לו מזכיותיו, כי מי שיצטרך ה’ לשנות עבורו סדרי בראשית יחקרו אחר מעשיו, וגם אם ימצא ראוי לזה ינוכה לו משכרו, משא”כ עתה שאחרי בלותי היתה לי עדנה וחזרתי לימי עלומי, שיהיה לי וסת הדמים שמעתה אוכל להתעבר כפי הטבע, וע”ז שמחה מאד כי לא ינוכה מזכיותיה. אולם אדוני זקן, הוא לא חזר לימי עלומיו ואצלו יצטרך ה’ לעשות חדשות ולהפליא פליאות וינוכה מזכיותיו, והיה הצחוק והשמחה מה שהיא לא תצטרך לנס גדול: 18:13 — ויאמר ה’ אל אברהם למה זה צחקה שרה. לשמחה מה זו עושה, היא חושבת לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, שבדרך הטבע א”א שתלד בעודה בזקנותה מסולקת דמים, ולא יהיה זה רק עפ”י נס, וע”ז שמחה מה שאינה זקנה עוד שלא תצטרך לנס: 18:14 — היפלא מה’ דבר. הודיע לו שיש הבדל בזה בין דבר שיעשה ה’ ע”י מלאך ושליח ובין דבר שיעשה ה’ בעצמו שלא ע”י שליח, כי מה שיעשה ע”י שליח והוא יצטרך לשדד הטבע שהוא ג”כ שליח הבורא (כמ”ש חז”ל בגינאי נהרא, שהשיב, אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני) שאז יצטרך זכות גדול שעל פיו יכריע לשדד את הטבע, אבל דבר שיעשה ה’ בעצמו שלא ע”י שליח, אינו קרוי פלא כלל, כי הוא אשר צוה אל הטבע ודרכיה והיא המצוה אל הפך הטבע, ועז”א היפלא מה’ דבר, אחר שהכל תלוי בדברו ובגזרתו, והנה מפתח של חיה לא נמסר לשליח כמ”ש חז”ל, וע”ז פירש לה שמה שאמר המלאך שוב אשוב אליך והנה בן וגו’, לא אמר זה בשם עצמו כי מפתח של חיה אינו ברשותו רק אמר כן בשם ה’ הדובר בו, (כי לא מצאנו שהיה המלאך שנית בבית אברהם רק כתיב וה’ פקד את שרה), ועז”א למועד אשוב אליך, שאני אשוב אליך וא”כ היה השמחה בחנם כי אצלי לא נמצא נס ופלא כלל: 18:15 — ותכחש שרה. באשר לשון צחוק יבא לרוב על לשון לעג, וכשאמר ה’ למה זה צחקה שרה שמשמעו שלעגה על דברי המלאך, השיבה לא צחקתי, כי היה זה שמחה וגיל אצלה לא צחוק,כי יראה שהלשון משמע שלא האמינה ולעגה, ויאמר לא, ר”ל אין כוונתי שלעגת רק כי צחקת דרך שמחה: 18:16 — ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום. ר”ל שכאשר ראו גודל מדת הגמלת חסד הנעשה בבית אברהם כן גדל לפי ערך זה עון סדום שנהגו בזה בהפך, וז”ש שמשם השקיפו השקפה לרעה על פני סדום, ואברהם הולך עמם באשר לא ידע אברהם ע”מ הם הולכים בדרך סדום וידע שאנשי סדום ישחיתו לעוברי אורח, הלך עמם לשלחם לשמרם בדרך מאנשי סדום: 18:17 — שאלות: מה הטעמים שנתן שלא יכסה מאברהם מפני שיהיה לגוי גדול. ומ”ש כי ידעתיו וכו’ שנתקשו המפרשים בהתכת הכתובים. אחר שאמר ה’ זעקת סדום ועמורה כי רבה א”כ החליט שהם חייבים ולמה ירד לראות. ומהו הירידה הזאת. ולמה הלכו המלאכים לסדום הלא היה יכול להמטיר עליהם גפרית ואש בלעדם: וה’ אמר. אז אמר ה’ אל מלאכיו שאין ראוי לכסות הדבר מאברהם באשר אברהם יהיה לגוי גדול, אין ראוי לכסות הדבר ממנו מפני ג’ טעמים. א] אחר שנברכו בו כל גויי הארץ: 18:19 — כי ידעתיו. שעל ידי שידעתיו ובו דבקה ידיעתי והשגחתי הפרטיית, עי”כ נעשה הוא הצינור שע”י תבא הברכה לכל גויי הארץ, שלולא אברהם סר אז השגחת ה’ מן העולם ונמסרה הנהגתם אל המערכת והטבע, ועל ידי אברהם שדבקה בו השגחת ה’ התחילה ההנהגה ההשגחיית על כלל העולם, וכמ”ש חז”ל בחידתם שקודם א”א סלק הקב”ה שכינתו מכל הרקיעים ואברהם היה המתחיל להוריד את השכינה לארץ, ועי”ז נסתבב ג”כ משפט סדום וענשם שהיה השגחיי, וא”כ יחויב שאודיע אותו ממשפט סדום אשר לפי מעשיהם ראוים לקללה ולא לברכה, וגם כדי שיתפלל עליהם ויבקש עליהם זכות כי ע”י יבורכו גויי הארצות, זאת שנית למען אשר יצוה את בניו ואת ביתואחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט, אחר שיהיה לגוי גדול ועצום ראוי שאודיע אותו כדי שידע שדרכי ה’ הם במשפט לפי המעשה, ושהעונש בעונש של כליה להעם אשר הפכו ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו, והענישם במשפט צדק, וכ”ז יודיע לבניו למען ילמדו ללכת בדרכי ה’ במשפט וצדקה (הטעם הג’) למען הביא ה’ כי באשר סדום וערי הככר הם מן הארץ שנשבע ה’ לאברהם לתת לזרעו, וכשישחית את סדום לא יוכללהביא על אברהם את אשר דבר עליו, מוכרח אני להודיעו אולי ימצא להם זכות שלא ישחתו הערים ואוכל לקיים הבטחתי, ור”ל שממ”נ אם יסכים שהם ראוים לכליה והשחתה יצוה את בניו ושמרו דרך ה’ וכו’, ואם לא יסכים לזה כי ימצא להם זכות ויעביר הגזרה, אוכל לקיים מה שדברתי עליו שהארץ הזאת תהיה לזרעו, וגם לזה הקדים מ”ש שאברהם יהיה לגוי גדול (שהוא הקדמה לכל הג’ טעמים) שעי”ז יצטרכו לארץ רחבת ידים והשחתת ערי הככר יגרע נחלתם שנשבעתי להם: 18:20 — ויאמר ה’ עפ”ז אמר למלאכיו במעמד אברהם שישמע משפט ה’ וטעם גזר דינו, א] זעקת סדום ר”ל שהם חטאו חטאים רבים בין אדם לחבירו שע”ז עולה צעקת הדלים והנעשקים וה’ עושה משפט לעשוקים. ב] חטאתם ביתר ענינים כבדה מאד באיכות החטא ע”ז וג”ע, בענין שיש רבוי הכמות ורבוי האיכות: 18:21 — ארדה נא. בכל זה עדן לא נחתם גזר דינם עד שאשלח מלאכי לראות את מעשיהם שם במקום הרשע, כי בזה נעלה משפט ה’ ממשפט בני אדם, כמ”ש ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם, ר”ל שמשפט ה’ נבדל ממשפט בני אדם תחת השמש, שבמשפט בני אדם לא יביטו רק על המעשה לבדה, וכפי המעשה יחרצו את הדין, וז”ש שתחת השמש גם במקום המשפט לא יביטו רק על הרשע, וכפי שהרשיע כן יחרצו משפטו, וכן גם במקום הצדק לא יביטו על ענין אחר רק על רשע של המעשה, אבל במשפט האלהים יביט על הצדיק ועל הרשע, ר”ל יבחן את הפועל את הרשע ותכונתו, וגם יבחן את העת באיזה עת הרשיע וענין החפץ של הפועל שעז”א כי עת לכל חפץ, וגם יביט על כל המעשה בכללו, ובצרוף המקום שנעשה המעשה שעז”א ועל כל המעשה שם, למשל במשפט של סדום שכלאו רגל עובר אורח מארצם וענו את העוברים בתועבת רצח, ויד עני ואביון לא החזיקו, לפי מה שעלה זעקת הנעשקים למרום היו חייבים כליה, אבל ברדת השופט העליון למטה להשקיף על תכונת נפש הפועל, יביט אם הם בטבעם כיליים שלא השליטם האלהים לאכול מעשרם ועי”כ קפצו ידם מתת לדל, או אם רבו אורחים עניים כארבה לרוב, או אם הוא עת רעב, או אם הוא עת מלחמה שאז יקפידו שלא יעברו זרים לרגל את ארצם, או שמה שיענו את האורחים במשכב תועבה הוא מפני תאותם כמו שהיו בגבעה, או שלא יכלאו רק רגלי אורחים עניים לא רגלי אורחים עשירים שאין שואלים מהם מאומה, וכדומה, שכ”ז יקל ענשם וכמו שפירש זאת (יחזקאל יז, מט נ) הנה זה היה עון סדום גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי, באר שלא היה זה מפני רעב, שהיה לה שבעת לחם, ולא מפני הכילות, כי הי”ל גאון שבעת לחם, ולא מפני מלחמה, כי השקט הי”ל, ולא מפני שהאורחים רבו עליה, שהי”ל שלוה, שמורה שלוה פנימית, וכן מה שעשתה תועבה מ”ש הוציאם אלינו ונדעה אותם לא היה מפני התאווה רק מפני גבהות הלב להבזות את האורחים ולענותם, לכן ואסיר אתהן כאשר ראיתי, רומז עמ”ש ארדה נא ואראה, שכ”ז ראו המלאכים בבואם לסדום כמו שיתבאר בפרשה הבאה, שהשקיפו על כל הפרטים האלה, ועז”א ארדה נא ואראה ואז כשאביט על תכונת הפועלים והעת ויתר ענינים ואראה שכצעקתה הבאה אלי עשו שגם למטה נמצאו כל אלה לרוע, אז כלה היה הפקודה שיעשו כלה ויהפכו משרש ערים, ואם לא אם למטה ימצאו ענינים המקטינים רשעתם לפי תכונת העושים ומקומם וזמנם ויתר פרטים, אז אדעה ואשגיח איך להענישם ולא אעשה כלה: 18:22 — ויפנו משם. לא נמצא בשום מקום בתנ”ך שיקשר מלת פנה עם מ”ם, כי פנה מציין המקום שלשם מחזיר פניו, וזה יצוין במלת אל, ומה יפה דקדק מזה במדרש הדא אמרת אין עורף למלאכים,ואברהם עודנו עומד לפני ה’, ראה שאין ה’ הולך עמהם רק שלחם בשליחות להשחית, וע”כ נגש להתפלל: 18:23 — שאלות: טענת אברהם היה שלא יספה צדיק עם רשע. ואיך שאל עי”ז שינצלו כל אנשי המקום בעבורם הלא די שינצלו הצדיקים לבד: על שאלה של ארבעים וחמשה ושל עשרים אמר הנה נא הואלתי לדבר. ועל השאלה של שלשים ושל עשרה אמר אל יחר לאדני ועל שאלה של ארבעים אמר סתם; על שאלה של מ”ה ושל עשרים ועשרה אמר לא אשחית ועל ארבעים ושלשים אמר לא אעשה: האף תספה צדיק עם רשע. כי כ”מ שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, וע”כ כשעבר ה’ לנגוף את מצרים כתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך ולא שרף וכו’ כמ”ש חז”ל, כי אחר שהיה צריך לפסוח על בתי ב”י, וזאת לא יעשה המשחית שאינו מבחין בין טוב לרע, ותחלה חשב אברהם שה’ ילך אתם ופסח על בתי הצדיקים, אבל כשראה שהוא עודנו עומד לפני ה’ והם הלכו לבדם, והם ישחיתו את הצדיקים ג”כ לכן טען על זה: 18:24 — אולי יש. כי בזה שאין המשחית מבחין בין טוב ורע, בארו חז”ל שדוקא בין צדיק שאינו גמור ובין רשע אינו מבחין, אבל צדיקים גמורים יבחין גם המשחית. ואהרן עמד בין החיים ובין המתים ועצר המגפה. וכבר פירשו המפרשים מ”ש בסורא הוה דברא בשבבותיה דרב לא הוה דברא, סברי כ”ע משום כבודו דרב הוא, אתחזי להו בחלמא, זכותיה דרב נפיש רק משום האי גברא דהוה משאיל מרא וחצינא לבה”ק, כי כשחשבו שהוא בעבור רב חשבו שרב הוא צדיק שאינו גמור שלכן מוכרח להציל כל השכונה, כי המשחית לא יבחין אותו באשר הוא צדיק שאינו גמור, והודיעו בחלום, שזכותיה דרב נפיש ולא היה צריך להציל כל השכונה, כי גם המשחית לא היה נוגע בו באשר הוא צדיק גמור, ורק משום האי גברא דהוה שאיל מרא וחצינא, שהוא לא היה צדיק גמור והמשחית לא היה מבחין להצילו, הוכרח להציל את כל השכונה. וע”ז טען אברהם אולי יש חמשים צדיקים שאינם צדיקים גמורים רק שהם צדיקים בתוך העיר הזאת, שלפי ערך אנשי סדום הם צדיקים, ואותם לא יבחין המשחית להצילם, אחר שאינם צ”ג, וא”כ האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה, ר”ל שהם רק צדיקים בקרבה לפי ערך אנשי סדום* בזה תבין מ”ש בשבת מעולם לא יצאה טובה מפי הקב”ה וחזר בו לרעה חוץ מדבר זה שנא’ (יחזקאל ט׳:ד׳) ויאמר ה’ אליו עבור בתוך העיר, א”ל הקב”ה לגבריאל לך ורשום על מצחם של צדיקים תיו של דיו כדי שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה, אמרה מדה”ד רבש”ע מה נשתנו אלו מאלו א”ל הללו צדיקים גמורים הם, א”ל היה בידם למחות ולא מיחו, ויפלא הלא אמר לו רשום על מצחם של צדיקים ועל מצחם של רשעים וידע שהם צדיקים, וגם למה לא אמר תיכף שהיה בידם למחות, רק שתחלה חשב שהם צדיקים שאינם גמורים וצדיק שאינו גמור אינו יכול למחות ולהוכיח כי יאמרו לו טול קיסם מבין עיניך, רק ששאל אחר שאינם צדיקים גמורים מה נשתנו אלו מאלו, כי המשחית אינו מבחין בין רשע ובין צדיק שאינו גמור, וכאשר השיב לו שהם צדיקים גמורים שזה מבחין גם המשחית, אז אמר היה בידם למחות כי צדיק גמור לו נאה להוכיח:: 18:25 — חללה לך. ר”ל הלא אתה השופט משפט הכלל, וצריך אתה לדון מעשה הרשע לפי מקומו באשר הוא שם, שמי שהוא צדיק בערך אנשי מקומו כבר יחשב שם לצדיק הגם שבמקום אחר בין אנשים צדיקים יהיה רשע, וא”כ חלילה להמית מי שהואצדיק עם רשע, ר”ל שהוא צדיק בערך הרשע, הגם שוהיה כצדיק כרשע, הגם שהצדיק הזה יהיה כרשע, שבמקום אחר יחשב ג”כ לרשע, אבל חלילה לך השופט כל הארץ הלא אתה שופט את הכלל, וצריך אתה להשקיף עליו שבערך שכניו ואנשי עירו הוא צדיק ואינו מן הדין שיספה עמהם אחר שהוא צדיק בערכם: 18:26 — ויאמר ה’. הודה לו שאם אמצא בסדום חמשים צדיקים, אפילו שלא יהיו צדיקים גמורים רק יהיו צדיקים בתוך העיר בערך אנשי סדום ישא לכל המקוםשכולל לכל ערי הככר: 18:27 — ויען. הנה מה שתפס אברהם מספר חמשים הוא כדי שיגיע לכל עיר מערי הככר עשרה צדיקים שהם עדה שאין עדה פחות מעשרה, ונחשב כאלו נגד עדה הרשעה יש עדת צדיקים, אולם באשר הוא היה המתחיל לדבר והוא קצב המספר הזה, חשב בלבו הלא יוכל להיות שדי בפחות ממספר הזה, וז”ש הנה נא הואלתי לדבר הלא אני הייתי המתחיל בדבור ואנכי עפר ואפרואיך דעת קדושים אדע, ויוכל להיות שהפרזתי על המדה וא”צ דוקא חמשים, ועפ”ז אוכל לשאול על פחות ממספר זה: 18:28 — אולי יחסרון. הלא יכול להיות שבין החמשים הצדיקים ימצאו חמשה שהם טובים מאנשי סדום ובכ”ז הם רעים לערך הארבעים וחמשה האחרים, עד שאם תרצה לצרף אותם אל מספר החמשים, יחסרון ע”י החמשים, שלערך מעשה החמשים הם חסרים בערכם עד שהחמשים יחסרון חמשה שלא יהיו שוים עמהם, וכי תשחית בעבור זה את כל העיר, ויאמר השיב לו שאינו צריך כלל אל החמשה שהם חסרים בצדקתם נגד רעיהם, כי די לו אם יהיו רק ארבעים וחמשה, והיל”ל לא אעשה כמו שיתבאר רק תפס הלשון שאמר אברהם התשחית, א”ל לא אשחית: 18:29 — ויוסף עוד. הוא תוספות דבור הקודם שאחר ששמע שדי בארבעים וחמשה, וזאת ידע שהחמשה הנוספים על ארבעים הם כמו שאינם אחר שאינם עדה, וע”כ שאם ימצאו ארבע ערים שי”ל עדה של צדיקים די בזה, וע”כ אמראולי ימצאון שם ארבעים אחר שהחמשה לא יועילו כלל, והודה לו ה’ ואמר לא אעשה, ר”ל שאף בהעיר שאין בה עדת צדיקים לא אעשה דבר כי הרוב יגינו על המעט: 18:30 — ויאמר אל נא יחר לאדני. ר”ל הלא ממה שאמרת שהרוב יגינו על המעט אין חלוק אם הרוב הוא ארבע ערים או שלש ששלש הוא ג”כ רוב נגד שתים, ונשמע מדברך שה”ה ששלשים די רק שאני רוצה לדבר ולפרש זה בפירוש ואל יחר לאדני מה שאדברה ואפרש דבריך אולי ימצאון שם שלשים, והשיב לו שהבין דבריו כהוגן וה”ה אם אמצא שם שלשים לא אעשהשום מעשה, ואף שתי הערים שאין בהם עדת צדיקים ינצלו: 18:31 — ויאמר. הנה עתה בא בשאלה חדשה, כי זאת ידע שא”א שאם יהיו עשרים יועיל, כי שתי ערים שיהיו בם עדת צדיקים לא יוכלו להציל את השלשה שאין בהם שהם הרוב, אבל השאלה היא אם עכ”פ יצילו שתי הערים את עצמם, אחר שיש בכ”א עדת צדיקים. או נאמר שגם לרעה נלך אחר הרוב ויספו בעון השלש שהם הרוב, ועז”א הנה נא הואלתי כי זה התחלת דבור חדש, שהגם שממה שא”ל תחלה שהרוב מכריע את המועט לטובה, משמע שה”ה שהרוב מכריע את המועט לרעה, אני מבקש שיהיה כאלו לא דברנו עדיין כלל, וזה התחלת דבורי אולי ימצאון שם עשרים, אם אז ינצלו שתי הערים, וע”ז השיב לא אשחית, ולא אמר לא אעשה, כי אז יעשה משפט בשלש ערים שאין בהם צדיקים, רק שלא ישחית את הככר דרך השחתה להפך את כל הככר שאז יספו גם השתי ערים, רק יעשה משפט אחר שימותו אנשי שלש הערים, והככר עם שני ערים שיש בהם צדיקים ישארו: 18:32 — ויאמר אל נא יחר לאדני. אחר שהודה לו ה’ שלרעה לא ילך אחר רוב הערים רק אם שני ערים יהיו בהם עדת צדיקים ינצלו הם והככר, ה”ה שזה בעיר אחת שיש בה עשרה צדיקים, רק שאני רוצה לפרש זה, ואל יחר לאדני מה שאני מדבר ומפרש, וע”כ אמר ג”כ לא אשחית, ר”ל שלא יושחת הככר רק יכלה יושבי ארבע הערים במגפה והעיר והככר לא יושחתו, וילך ה’ כי מעתה אין עוד לבקש: 19:1 — שאלות: למה האריך בספור איך באו אל בית לוט שהיה ע”י הפצרה. מה ההבדל בין חטאת סדום ובין חטאת אנשי הגבעה שהיה כמעשה זו ממש. מ”ש כי על כן באו בצל קורתי מלת על כן לא יצדק פה. מ”ש האחד בא לגור וישפט שפוט הלא לא שפט רק התחנן אליהם: ויבאו. כבר בארתי בפ’ שופטים סי’ י”ט מטעם חקרי לב, ההבדל שבין בעלי הגבעה ובין אנשי סדום, שאנשי הגבעה לא היה זה אצלם לנימוס ולחק שלא יעבור זר בעירם, רק מה שלא אספו את האורח הביתה היה מפני שהיו כילים וצרי עין, ומה שרצו לבעול אותו היה מפני תאותם לבד, אבל אנשי סדום חקקו להם חוקי און והיה זה אצלם לנימוס קבוע, שמי שיחונן עני ואביון או דלתו לאדם יפתח ענוש יענש, והאורח העובר דרך ארצם יענו אותו דרך עונש כדי לכלא רגל זרים מארצם, בענין שחטאם היה מצד השכל כי חקקו להם חקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם חיי המדינית, וקבלו אותם עליהם ועל זרעם כחקים טובים ומשפטים צדיקים, עד ששכלם היה במעל הזה וחוטא כזה לא ירפא לעולם, וספר פה כי בשלוח ה’ מלאכיו לדקדק על שרש חטאם, באו סדומה בערב, כי אם היו באים ביום היה להם טענה עליהם שעברו על חוקי סדום שלא ילין גר בעירם, אבל כשבאו בלילה עוברים דרך העיר לנסוע הלאה והלילה עכבם מלכת לא עברו חק כי אנוסים הם. ב] כי לוט היה יושב בשער סדום שהיה שופט עליהם, שהשופט היה יושב בשער העיר, ואחר שהשופט קבלם אל ביתו לא עברו חק, כי הממונה על חוקי המדינה הוא התיר להם לינה זאת. ג] שהם לא התקרבו אל לוט שיראה כאלו מבקשים שיתן להם אכסניא, רק הוא ראה אותם מרחוק ויקם לקראתם: 19:2 — ויאמר. ד] שלא הולכים בשוקים וברחובות כפורץ גדר המדינה בפרהסיא, רק אמר סורו נא אל בית עבדכם, ובמדרש עקמו את הדרך לעבור באפלה במקום אין רואים. ה] שאמר שילינו ואח”כ ירחצו רגלם באופן שיהיו מזומנים לדרך באבק רגליהם ולא ירחצו רק בהליכתם, שיחשב כאלו עודם בדרך (וכוונת לוט היה להעלים מבני העיר ושבאם יראום יאמר שזה מקרוב באו). ו] שהתנה שילכו לדרכם בהשכמה. ז] שהם לא רצו לסור אל ביתו ויאמרו כי ברחוב נלין בל יעברו את חוקי המדינה: 19:3 — ויפצר. ולא סרו אל ביתו עד אחר ההפצרה, לפ”ז לא חטאו האורחים מאומה, וכן מה שעשה להם משתה זה היה אחר שהיו בביתו שאז היו מוכרחים לאכול, שכל מה שיאמר בע”ה עשה, ואנשי סדום לא נודע להם שהאכיל אותם כמ”ש: 19:4 — טרם ישכבו. שלא באו לשם בעת האוכל רק לפני שכיבתם, ולא ידעו כלל שעברו על תקנתם לאכול שם. ח] ואנשי העיר אנשי סדום מה שנסבו את הבית היה מפני שהם אנשי סדום ובאו לעשות נקמה על שעברו על נימוסי סדום לעבור דרך עירם. ט] נסבו על הביתבפלגש בגבעה כתיב נסבו את הבית, ופה כתיב על הבית שמורה שבאו דרך מצור ומלחמה. י] שם כתיב ואנשי העיר אנשי בליעל נסבו את הבית שרק אנשי בליעל עשו זאת ופה כתיב מנער ועד זקן, שלא נשאר איש בעיר שלא השתתף בנבלה ההיא, כמ”ש כל העם מקצה, בענין שלא נמצא אף צדיק א’ שיהיה צדיק עכ”פ בערך אנשי סדום: 19:5 — ויקראו. יא] מה שקראו אל לוט שיוציאם לתועבה הזאת ולא עשו זה מתאוה רק להבזות האנשים וכמו שיבאר: 19:6 — ויצא. והדלת סגר אחריו גם בזה נבדל ממעשה הגבעה ששם יצא בעה”ב אליהם ולא סגר הדלת, אבל לוט ידע כי באו דרך רצח, ושם אמר להם אל תעשו את דבר הנבלה הזאת, כי היה שכלם שלם לדעת שהיא נבלה רק תאותם גברה על שכלם, לא כן בסדום שלא עשו זה מצד התאוה: 19:7 — ויאמר. אמר להם אם כונתכם להרע לאנשים אבקש אל תרעו להם, ואם כונתכם מצד התאוה הנה נא לי שתי בנות וכו’ רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי, אמר להם שמה שבאו לביתי הוא בשביל שרוצים לקחת בנותי לנשים, וא”כ במה שתבזו את בנותי המיועדות להם לנשים די להם עונש: 19:9 — ויאמרו גש הלאה. לא התרצו בכך כי לא היה זה מצד תאותם רק מצד נמוסיהם הנשחתות שלא כמו בגבעה שהיה רק מצד התאוה ונתרצו בפלגשו, ויאמרו האחד בא לגור, אמרו לו, הנה הגר שמניחים אותו לגור במדינה והוא עובר על חוקי המדינה ענשו יותר גדול מן האזרח העובר על חוקי הארץ, בפרט במקום שאין מניחים לשום גר להתאחז בתוכם ואחד השיג רשיון לגור בתוכם ועבר חק ונימוס שענשו כבד יותר, וז”ש האחד בא לגור. זאת שנית השופט העובר על נמוסי המדינה ענשו יותר קשה מן ההדיוט העובר, כי הוא ממונה להשגיח על החקים בל יפרו, וכ”ש אתה שאתה הגר האחד שהשיג רשיון לגור, וגם אתה שופט כמ”שוישפוט שפוט, ועתה נרע לך מהם, כי מגיע לך עונש כבד, וע”כ ויפצרו באיש בלוט, התחילו להפציר דברים על לוט ולא היה עוד בעיניהם כשר ושופט רק כאיש הדיוט, שעז”א באיש בלוט, וגם דחפוהו ממקומו שעמד אצל הדלת ויגשו לשבור הדלת: 19:10 — וישלחו. אז הביאו את לוט הביתה להצילו מרעתם וסגרו הדלת, והכו את האנשים בסנורים, אינו עורון רק חולי של ערבוב שראות עינו לא יראה כראוי, למשל הפתח שהיה בצד צפון ראוהו כאלו הוא בצד דרום, וכל מי שקרב אל הפתח הוכה בסנורים והלך משם ואז קרבו האחרים והוכו גם הם עד שהוכו מקטן ועד גדול, כי הם באו מנער ועד זקן ועמדו הנערים סמוך אל הבית והוכו תחלה וכשהלכו קרבו הזקנים והוכו גם הם, ומזה נודע כי כלם השתתפו במעשה זו אחר שכלם לקו בסנורים: 19:12 — עוד מי לך פה. כי חוץ משתי בנותיו היו לו בנות נשואות שכבר היו להם בנים ובנות, ואמרו לו שיוכל להציל חתניו ובני בנותיו שהם כבניו ובנותיו הנשואות ובנותיהם וצוו שיוציאם מן המקום: 19:13 — כי משחיתים אנחנו. אמרו לשון הוה שדומה כאלו אנו עוסקים כבר בהשחתה. כי א”א כלל שתשונה הגזרה, שזה לא יצוייר רק בא’ משתי פנים. א] אם עדיין לא נחתם הג”ד. ב] אפי’ אחר גמ”ד יצוייר שינחם ה’ על הרעה בעבירות שבין אדם למקום, אבל במקום שעושה משפט לעשוקים שהנעשקים זעקו אל ה’ וה’ שמע בקולם וחתם גז”ד א”א לחזור כי צעקת הנעשקים מעכב, וז”ש א] כי גדלה צעקתם את פני ה’ והיינו מה שצועקים עליהם (כי הכינוי יבא עם הפועל והפעול כמו ושמחתים בבית תפלתי, ואני תפלתי לך ה’). ב] וישלחנו ה’ לשחתה שכבר נחתם גז”ד וא”א כלל שתשונה הגזרה, ומ”ש משחיתים אנחנו אף למ”ש חז”ל שרק מלאך אחד היה שליח להפך את סדום, כבר כתב הר”ן שהמסיר דבר המעכב הפעולה יחשב כעושה הפעולה, כמו המסיר העמודים שהבית נשען עליהם נקרא שהפיל את הבית, וכיון שהצלת לוט היתה מעכבת ההשחתה, המלאך המציל את לוט נקרא ג”כ משחית העיר: 19:14 — וידבר אל חתניו לקחי בנותיו. ר”ל שדבר עליהם מצד שהם לוקחי בנותיו, וכשלא יצאו מן העיר גם בנותיו לא יצאו, והיה חס על בנותיו ונכדיו: 19:15 — וכמו השחר עלה. אז הגיע העת המוגבל להשחית את העיר, ולכן האיצו ודחקו עליו שיציל בנותיו הנמצאות בביתו, והנשואות יאבדו שאל”כ יספה בעון העיר, וכשהתמהמה עוד היה ראוי שיאבד עם אנשי העיר כי הגיע עת ההשחתה, והחזיקו האנשים בידו והוציאוהו בדרך הפלא עד שברגע היהחוץ לעיר, וזה היה בחמלת ה’ עליו, כי לא היה ראוי לנס זה: 19:17 — שאלות: ממ”ש כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה משמע שלא הוחל הנגף עד בואו לצוער, וא”כ למה אמר אל תביט אחריך ולמה נעשית אשתו נציב מלח, ולמה הזכיר שהשכים אברהם שמשמע שבעת ההיא כבר היה לוט בצוער דהא ראה שעלה קיטור הארץ, וא”כ לא ניצול לוט ע”י תפלת אברהם, ולמה אומר ויזכור אלהים את אברהם: ויהי כהוציאם אותם החוצה. אז התחילה מהפכת הערים וירידת אש וגפרית על העיר, רק שבמקום שהלך לוט לא היה המהפכה, לכן א”ל המלאך המציל (לבד, כי המלאך השני שנשלח להשחית כבר היה עוסק בשליחותו), שימלט על נפשו כי הרעה הולכת אחריו, ולכן צוה לו. א] אל תביט אחריך, וזה או כהרמב”ן שהמביט על הדבר והנגף יוזק כענין המצורע ונשוכי כלב שוטה, או כחז”ל שיען שלא ניצול בזכותו אין לו להביט בשלומת רשעים, ואל תעמד בכל הככר כי הרעה הולכת אחריו וכשיעמוד תדבקהו רעה, ומכ”ז מבואר שלא כדעת המפרשים שלא התחילה המהפכה עד שבא לוט לצוער, כי עיר סדום נהפכה תיכף כשיצא משם, וכ”ה בזהר שהתחיל תיכף רק שבדרך שהלך לוט הלך הנגף אחריו ולא השיגתהו. ההרה המלט כי שם תעמוד שלא תגיע המהפכה לשם: 19:18 — ויאמר אל נא אדני. אמר כן דרך תפלה לה’ (ששם זה קדש) הנה מצא עבדך חן, ר”ל אני אינני ראוי מצד מעשי רק ע”י מציאת חן וחנינה. וחוץ מזה ותגדל חסדך עמדי להחיות את נפשי, שמה שיצאתי כרגע מן העיר היה בנס ע”י המלאך (כמ”ש בפסוק טז) וזה נקרא חסד שמציין הנס כמ”ש בפי’ תהלות (סי’ פט) ובכ”מ. ואנכי לא אוכל להמלט ההרה, באשר הדרך לההר רחוק וכחי חלוש, ופן תדבקני הרעה, כי הרעה הולכת אחרי עקבי: 19:20 — הנה נא העיר הזאת קרובה והיא מצער, שיש בה מעט אנשים וגם אינה עתיקה בשנים ועוד לא נתמלאה סאתה, והגם שנגזר עליה להשחת עם כלל הככר, כשאמלט שמה תועיל זכות הצלתי שתנצל העיר הזאת לפי שעה עד שאוכל לצאת משם בכלות הנגף: 19:21 — ויאמר הנה נשאתי פניך וכו’, רק מהר המלט שמה, כי הנגף העתיק א”ע ממקום למקום אחרי עקבות לוט, וכשהיה הולך אל ההר כפי מהלך אדם בינוני לא היה הנגף משיגו שהעתקת הנגף ולכתו היה ג”כ כשעור מהלך אדם בינוני, אבל צוער עמדה מן הצד, ועד שהגיע לוט אל הצד במהלך בינוני, כבר יהי’ שם הנגף, שהוא הלך בכל השטח מצפון לדרום, וצוער הי’ מן הצד במזרח או במערב, ועל כן צריך שתמהר מהלכך יותר משיעור מהלך אדם בינוני כדי שתגיע לשם קודם הגעת הנגף, וכן פירשו חז”ל בירושלמי פ”ק דברכות שהשעור מסדום לצוער היה יותר מן השעור שילך אדם בינוני מעלות השחר עד הנץ החמה, ועז”א מהר המלט שמה, ולא תאמר שהלא אוכל לעכב את ההשחתה מן עיר צוער אף קודם שתגיע לשם ולא תצטרך לרוץ במהירות, עז”אכי לא אוכל לעשות דבר, ר”ל דבר זה שלא יהיה הנגף וההשחתה בצוער, זאת לא אוכל לעשות עד בואך שמה, שאם תבא שמה קודם שתגיע שם המהפכה, אז אוכל לעכב את המהפכה שלא תשלוט בצוער אחר שאתה שם, אבל אם לא תמהר מהלכך ותגיע המהפכה במהלכה עד צוער קודם שתהיה שם, לא אוכל לעשות דבר זה לעכב אותה, כי הגזרה נגזרה על כל הככר וצוער בכלל, ואיני יכול לעכב ההשחתה רק ממקום שאתה נמצא שם. על כן קרא שם העיר צוער, כי שמה תחלה היה בלע כמ”ש ומלך בלע היא צוער: 19:23 — השמש יצא, בעת שבא לוט לצוער יצא השמש על הארץ. וזה האות שהלך במרצה שלא כדרך הרגיל וכמ”ש חז”ל, וה’ המטיר ר”ל וכבר המטיר ה’, כי מעת שעלה השחר שאז הוציאו את לוט ויניחהו מחוץ לעיר התחיל המהפכה בסדום (והתבאר אצלי בפי’ התנ”ך בכ”מ שבמאמר המסודר יקדים הפעל אל השם, וכ”מ שהקדים את השם אל הפעל מורה שהיה המעשה הזו קודם לכן, כמ”ש רש”י והאדם ידע קודם לכן, וה’ פקד את שרה קודם לכן, וכן במקומות הרבה, וכן ממה שלא אמר וימטר ה’ וכתיב וה’ המטיר, ר”ל וכבר המטיר ה’ גפרית ואש, ר”ל קודם שעלה השמש, כי תיכף שהוציאו את לוט מן העיר התחילה המהפכה) ובאר שלא היה מכה טבעיית שלפעמים יתקבצו עננים שיש בתוכם חלקי גפרית ואדים אשיים, כי השמש היה אז על הארץ, ועננים גפריתים עפרורים כאלה הם עבים שחורים מאפילים אור השמש, וכן לא היה איזה שנוי בהאויר שהרה חלקים זרים כאלה בקרבו, כי לוט בא צערה, ואויר רע ומופסד כזה א”א לבע”ח לעבור בו, ולא תאמר שהיה זה מן האדמה כמו שיקרה שיעלו אדים כאלה מן האדמה המלאה גפרית או ע”י הרים הפותחים את לועם ויריקו גפרית וזפת בוערה, כי וה’ המטיר, שהיה מטר היורד מלמעלה למטה, ומזה מבואר שהיה מאת ה’ מן השמים, שלא היה ענין טבעיי רק השגחיי: 19:25 — ויהפך, וחוץ ממה שהמטיר מלמעלה גפרית ועליו אש, שזה לא היה רק על סדום ועמורה לבד, חוץ מזה נעשה רעש הארץ, ארץ ממנה יצא לחם תחתיה נהפך כמו אש, שלח בחלמיש ידו הפך משורש ערים, ואז שקעה הארץ שהיה שם עמק השדים לתחת, ומי הירדן שהיה דרכו להשקות אל כל הככר כמו נהר נילוס שמשקה את מצרים, והי’ אז מלא על כל גדותיו כי היה בחג הפסח, ירדו אל העמק ההוא שתחתיה אש בוערת תמיד מתחתיות ארץ, ונעשה ממנו ים המלח שהוא מלא זפת והים מלא עשן לעתים ומימיו מלוחים במלח סדומית, שאי אפשר לטעום ממנו אפילו טפה אחת, ושום בעל חי לא יתקיים בו, וסביבותיו מלא מלח מעשן הים, כמו שיעידו הנוסעים עד היום, ועל זה אמר ויהפך את הערים האל ואת כל הככר, ושלט בין בדומם שעל זה אמר את הערים, בין בבעלי חיים ומדבר שעל זה אמר ואת כל יושבי הערים, בין בצומח שע”ז אמרוצמח האדמה, 19:26 — ותבט, ואשתו של לוט שהלכה מאחריו של לוט, לא האמינה לדברי המלאך שאמר אל תביט אחריך, והביטה לראות את המהפכה, ונדבק בה הנגף וגופה נהפך לנציב מלח להיות לאות על רשעתה, כי היו מעשיה כמעשה אנשי סדום כמ”ש חז”ל: 19:27 — וישכם אברהם. ספר כי לוט לא היה ראוי להצלה. שאחר שהתמהמה עד זמן שהוחל הנגף היה ראוי שתשיגנו הרעה בדרכו שהלך עד צוער, רק שבעת ההיא השכים אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם להתפלל תפלת שחרית, והיה מתפלל תמיד עם הנץ החמה, ועתה השכים תיכף כעלות שחר, וראה שעלה קיטור הארץ, כי בעת ההיא הוחלה המהפכה, ועז”א: 19:29 — ויהי, ר”ל והשכמת אברהם היה בשחת אלהים את ערי הככר, ר”ל אחר עלות השחר שאז כבר התחיל לשחת את ערי הככר שסדום ועמורה נשחתו תיכף בעלות השחר, הגם שהככר עצמו לא נשחת תיכף, ואז התפלל. אברהם על הצלת לוט, וה’ זכר חסדי אברהם וישלח את לוט בהפוך את הערים, הגם שכבר התחיל אז הפיכת הערים שלוט ישב בהן, והיה ראוי שיושחת גם הוא שלא היה ראוי מצד עצמו, לא היה ראוי להצלה רק אם היה בורח באמצע הלילה תיכף כשאמר לו המלאך שאז לא התחילה המהפכה, לא כן אחר שהתמהמה עד שהוחל הפיכת הערים, שניצל ע”י נסים גלוים וצוער נצולה בשבילו, לזה לא היה ראוי רק שזה נעשה ע”י תפלת אברהם וזכותו: 19:30 — ויעל לוט מצוער, כי חשב שצוער לא נצולה רק לפי שעה כי גם היא היתה בכלל הגזרה, ואפשר שאנשי צוער מתו בדבר, ולכן ישב בהר, ובאשר לא היה לו אהל למחסה ולמסתור, ישב במערה שמצא שם, ואמר שנית הוא ושתי בנותיו, שע”י שישבו כאחד במערה ואין איש אתם באו לידי כך, וכמ”ש במדרש שלוט נתאוה לבנותיו: 19:31 — ותאמר הבכירה אבינו זקן, ולא יוכל ללכת אל מדינה אחרת לגור שם, וגם אנחנו א”י לעזבו מפני זקנתו, ופהאין איש לבוא עלינו, ובזה חששו שיכחד שם אביהן ע”י שלא יהיו לו בנים וילך ערירי וכמ”ש חז”ל שלש”ש נתכונו, וכ”ש למפרשים שחשבו שנעשה כליה בכל העולם והיה כונתם להקים מוסדות תבל: 19:32 — לכה נשקה את אבינו יין, שהביאו עמהם מצוער או שמצאו במערה כדברי חז”ל,ונשכבה עמו כי ע”פ דין ב”נ מותר בבתו כמ”ש הרמב”ם בה’ מלכים: 19:33 — ותשקין את אביהן יין בלילה הוא, ואחר כך כתיב ותשקין גם בלילה ההוא את אביהן יין, שכלל אצלי שדרך בעל הלשון להקדים את מה שהוא עקר בכוונתו (כמ”ש באילת השחר פרק כב), ובלילה הראשונה היה העקר להשקות את אביהן יין ולא קפדו על הזמן באיזה לילה יהיה. וע”כ. כתיב בלילה הוא בלא ה”א הידיעה, ר”ל באיזה לילה שנזדמן להם. והקדים שהשקו אותו יין, אבל בלילה השניה היה נקל להם להשקותו כיון שכבר התחיל בזה, רק היה העקר בעיניהם שיהיה בלילה ההוא דווקא, כדי שיתעברו בבת אחת ושיהיה טרם שירגיש ע”י עבורה מה שעשו, וע”ז כתב בלילה ההוא בה”א הידיעה, והקדים בלילה ההוא שזה העקר בכוונתם: והנה בבכירה כתיב ותשכב את אביה ובצעירה כתיב ותשכב עמו, וכן בבכירה כתיב ותבא ותשכב ובצעירה כתיב ותקם ותשכב, שכבר בארתי בספרי התו”ה מצורע סי’ קס”ו) שיש הבדל בין שכב אותה ובין שכב עמה, ששכב אותה מציין רק שכיבה כדרכה, ושכב עמה כולל אף שכיבה שלא כדרכה, ובכ”מ שמדבר דרך צניעות יאמר שכב עם עיי”ש באורך, ולכן בבכירה שהיא חדשה זאת ואצלה לא היה בדבר הזה שום בושה כי קראה שם הילד בגלוי ע”ש אביה, לזה כתוב ותבא כאשה הבאה אל אישה, וכתיב ותשכב את אביה שלא העלימה הדבר מלבה כלל, אבל הצעירה שבושה בדבר, שע”כ כסתה הדבר, בקריאת שם הילד בן עמי, כתיב ותקם וכתיב עמו, כי היה בהסתר וכנגד טבעה: 19:34 — ותאמר הבכירה, למ”ש שהיה עקר כוונתם להעמיד תולדות לקיום העולם היה כוונתה טובה גם בזה מה שהסיתה גם את הצעירה למעשה זו, כי ב”נ מותר בבתו ולוט היה מותר בשתיהן, אבל ב”נ אסור באמו ובאחותו מן האב, וא”כ אם לא היה שוכב רק עם הבכירה אף שיולד לה בן ובת לא יוכלו לישא זה את זה כי יהיה אחותו מן האם, וא”ת שהבן הנולד לה יקח את הצעירה, חששה שעד שיגדל תהיה הצעירה זקנה ולא תהיה בת בנים, אבל אם תתעברנה שתיהן וא’ תוליד בן וא’ בת, יוכלו לישא זא”ז. כי אחותו מן האב מותר לב”נ, ועז”א ונחיה מאבינו זרע, שהעיקר שיוכל להיות זרע בעתיד: 19:36 — ותהרין. הנה הריון זה היה כנגד הטבע שקלטו הריון מביאה ראשונה, ובפרט למ”ש חכמי הטבע שבעת שכרון א”א שיתעברו, רק שהיה בהשגחה מפני שהיה עתיד לצאת מהן שתי אומות גדולות, וז”ש שלכן נתעברו מפני שהוא אבי מואב אומה שקיימת עד היום: 19:38 — והצעירה, יספר שלא היה כמחשבתן שאחת תוליד בן והשניה בת וישאו זא”ז, כי הצעירה גם היא ילדה בן לא בת, וע”כ קראה שמו בן עמי לא מואב, כי הוא למותר שלא יקים לאב זרע, והכתוב אומר כי עקר ההשגחה בהריון זה היה מפני שהוא אבי בני עמון שיצא ממנו אומה גדולה שקיימת עד היום, וכן לא נתקיים כמחשבתן שיקראו ע”ש לוט, כבני עשו שנקראו בשם עשו או אדום. והם נקראו בשמות בפ”ע מואב ועמון, ונקראו בשם בני לוט לא בשם לוט, כי היו אומות מפורדות בשם פרטי בפ”ע: 20:1 — שאלות: למה נסע משם. מ”ש הגוי תהרג והשם לא אמר לו רק שהוא ימות לא הגוי כולו. למה כפל והיא גם היא, למה כפל בתם לבבי ובנקיון כפי וה’ א”ל בתם לבבך ולא אמר בנקיון כפך. למה א”ל כי נביא הוא ולמה הוצרך שיתפלל בעדו אחר שלא נגע בה, ולמה עצר כל פטר רחם אחר שלא חטא: למה חלק אבימלך טענותיו לשתי אמירות, ומ”ש אברהם רק אין יראת אלהים מלת רק אין לו באור, פסוק ולשרה אמר וכו’ נלחצו בו המבארים, מנין ידעו שעצר בעד כל רחם, אחר שתיכף השיב את שרה: ויסע משם, התורה לא בארה סבת הנסיעה, וחז”ל נתנו בו טעם מפני שם רע של לוט, או כמ”ש המדרש שחדלו עוברי דרכים ע”י חורבן סדום ולא יכול לקיים הכנסת אורחים, או כמ”ש הע”י ששם קראו אותו הכל אברם ושרי, ובמקום שלא הכירוהו החזיק שמו אברהם ושרה במצות השם, והעיקר כי ידע רצון ה’ שלא ישב במק”א רק הלוך ונסוע לפרסם אמונת ה’, ולהיות גר בארץ כאורח נטה ללון, ולאות כי חיי העוה”ז אינם עקרים וימי האדם כצל, ואל מקומו ישאף לאור באור החיים כמ”ש כי גרים אנחנו לפניך, ונסיעתו היה הנגבה, וישב תחלה בין קדש ובין ברד עם באר לחי ראי ואח”כ גר בגרר: 20:2 — ויאמר אברהם אל שרה אשתו, יודיע כי שרה אחרי בלותה היתה לה עדנה עד שירא לאמר אשתי הגם שהיתה בת תשעים, ושאבימלך לקח אותה, כי היה מחוקי המלכים אז שיכול לקחת נשים פנויות בחזקה כמ”ש את בנותיכם יקח: 20:3 — ויבא אלהים, החלום שראה היה מאת ה’ ומציין זה במ”ש ויבא אלהים, כמו בלבן ובלעם, ואינו מענין נבואה, רק ציון לחלומות הצודקים,ויאמר לו הנך מת, שהיה חייב מיתה משני טעמים. א) מדין גזל כמ”ש הרמב”ם בפ”י מה’ מלכים, שכולל גם גונב נפש, שלכן נתחייבו אנשי שכם הריגה וזה אפילו בפנויה. ב) מצד שהיא א”א, וז”ש על האשה אשר לקחת, ר”ל שלקחת בחזקה והיא גזל, ועוד שהיא בעולת בעל: 20:4 — ואבימלך, אבל מצד שלא קרב אליה, טען, הגוי[תהרג] גם צדיק תהרג, שעל גזל קרא א”ע שהוא הגוי, כי המלך כחו ככח כל הגוי כולו וכל קניני הגוי ובנותיהם הפנויות שייכים לו מחוקי המלוכה ואינו גזל, ומצד שהיא א”א טען שהוא צדיק בזה, כי 20:5 — הלא הוא אמר לי אחותי היא, וב”נ אינו חייב על השוגג כמ”ש הרמב”ם, והגם ששרה גלתה לו שהיא א”א, וז”ש והיא, ר”ל גם היא שאמרה לו שהיא א”א, הלא תחלה גם היא אמרה אחי הוא, והוחזקה לפנויה, ואינה נאמנת להחזיק עצמה לא”א, וגם שלפי הדין בב”נ כשאחד מהם אמר אין את אשתי נעשית פנויה כי א”צ גט כריתות, וכשאמר אחותי היא נעשית פנויה, וא”כ בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת, שלא חטאתי לא במחשבה כי חשבתי שהיא פנויה, ולא במעשה אחר שלא באתי עליה: 20:6 — ויאמר אליו גם אנכי ידעתי, מה שאתה אומר שהיה בתם לבבך שהיית שוגג, זאת ידעתי גם אני, ולכן ואחשך, ר”ל כי הבחירה חפשיית, ובכ”ז אם האדם מתכוין לטובה יעזרהו ה’ בל יכשל, כי לעומת מחשבתו הטובה תבא לו עזר ממרום למנוע אותו מחטא, אמנם לא היה בנקיון כפים, כי אתה היית מוכן לחטוא רק אנכי חשכתי בעדך, ולא עכבתי רק מחטוא לי, שהוא מאיסור א”א שהוא חטא נגד המקום, אמנם מחטא גזל שהוא נגד אברהם לא נקית, כי תיכף שלקחת אותה בחזקה נתחייבת מיתה, ואין היתר למלך לקחת נשים בחזקה, וא”כ לא נקית לא מאיסור גזל, שמה שאתה חושב שהמלך רשות בידו לעשות זאת הוא טעות, ולא מאיסור א”א כי היית מוכן לחטוא, לפ”ז היה בתם לבבךלא בנקיון כפיך: 20:7 — ועתה השב אשת האיש, כי אינה פנויה, ואל תחשוב שלא ירצה לקחתה בחזרה אחרי אשר הוטמאה, כי נביא הוא ויודע האמת, וגם הוא טעם על שהיא א”א כי נביא הוא ולו דין אחר מדין ב”נ. ובמ”ש אחותי היא לא נתגרשה ממנו,ויתפלל בעדך וחיה, אחר שבאמת חטאת רק אני עצרתי בעדך ע”י עצירת הנקבים ולולא זה היית חוטא א”א שתחיה מחולי זאת רק ע”י תפלתו, ואם אינך משיב דע כי מות תמות. נתחייבת שתי מיתות על גזל ועל א”א,וגם אתה וכל אשר לך. כי מצד הגזל נתחייבו כל העם כי ב”נ מצווים על הדינים, שלכן נתחייבו כל בעלי שכם מיתה מפני שלא מיחו בשכם כמ”ש הרמב”ם: 20:9 — מה עשית לנו. ר”ל כי העושה מעשה כזה לא ימלט מאחד משנים, או שיעשה זה לנקמה, או שיעשהו לצורך עצמו, והוא או לתועלת, או להנצל מאיזה נזק. ותחלה דן עמו אם עשה זה לנקמה, ועז”א מה עשית לנו ומה חטאתי לך. שמי שירצה להנקם מחברו ע”כ שחברו עשה לו איזה רעה, וגם כשעשה לו רעה ע”כ יעריך הנקמה לערך הרעה שעשה לו. שאם הרע לו בדבר קטן, לא ינקום ממנו נקמה גדולה, וכ”ש שאם הרע לו איש אחד, לא יעשה נקמה להרע בעבור זה לאנשים רבים, עז”א בוא ונעשה חשבון מה עשית לנו ומה חטאתי לך. נחשוב מה שעשית לנו לעומת מה שחטאתי לך, הנה אני לא חטאתי לך כל מאומה, אבל לעומת זה הנקמה גדולה מאד. א) מצד שכולל אנשים רבים, שעז”א כי הבאת עלי ועל ממלכתי, שחטא המלך וענשו נוגע לכל הממלכה. ב) מצד החטא בעצמו שהוא חטאה גדולה. ג) מצד שהוא עצמו נלכד בחטא זה, אם במה שהיה סבה לו שבהכרח יענש גם הוא כמחטיא את הרבים, אם במה שמסר את אשתו לקלון. וז”ש מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי, שגם אתה עשית מעשי זרה ורעה ואתה שותף ברעה, וזה לא יעשה אלא מי שעשו לו רעה גדולה, אשר יאמר תמות נפשי עם פלשתים: 20:10 — ויאמר אבימלך. עתה אמר אליו אמירה שניה, על הצד שעשית זאת בעבור תועלת או מניעת ההיזק, אני שואל אותך מה ראית כי עשית את הדבר הזה. וגם שלעומת שי”ל שיראת לומר אשתי פן יהרגוך על דבר אשתך, מה ראית פה במדינה שעלה מורא כזו על לבבך, וכי ראית שהם שופכי דמים או גוזלים נשים מבעליהם: 20:11 — ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, הודיע לו שגם אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול וחקק לו נמוסים ישרים, והרגיל א”ע במדות טובות ע”פ עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה הכל עפ”י עצת שכלו, בכ”ז לא נוכל לבטוח על האיש ההוא או העם ההוא, שבעת תסיתהו תאותו לעשות רע שתמיד יגבר שכלו על תאותו, כי בהפך עת תבער בו אש תאותו אל אשת חן או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע, רק כח אחד נמצא בנפש האדם אשר בו נוכל לבטוח שלא נחטא, והיא מדת היראה השתולה בנפש, עד שממנה יסתעף סעיף אחד שהיא יראת אלהים, עת תמלא הנפש מיראת אלהים המשקיף על נגלהו ונסתריו והצופה אל כל מעשיו, אז גם עת יגבר עליו יצרו יירא ויבוש מהמלך הגדול הרואה את כל מעשיו ויזהר מעשות רע, וכמ”ש יראת ה’ מוסר חכמה, יראת ה’ ראשית דעת, וכמו שהתבאר אצלי בפרטות בספר משלי, ועז”א, כי אמרתי הגם שראיתי עמך שהם בעלי מדות טובות עושים משפט וצדקה, ולא ראיתי בם שום דופי, רק חסרון אחד שאין יראת אלהים במקום הזה [כי א”א שיהיה בם יראת אלהים, רק אם מאמינים בהשגחה פרטית, שה’ רואה ויודע ומשגיח על כל עלילות מצעדי גבר, לא אם יאמרו שהעולם קדמון ומתנהג בדרך הטבע]. והרגוני על דבר אשתי. לא אוכל לבטוח בם, שעת יראו אשה יפה ותבער בם אש התאוה, לא יוכלו לכבוש את יצרם ויהרגו אותי, אחר שלא יראו אלהים, השכל לבדו ונמוסים השכליים לא יעמדו בפני זרועות התאוה: 20:12 — וגם אמנה. זאת שנית שמה שאמרתי שהיא אחותי לא אמרתי בזה שאינה אשתי, כי היא גם אשתי גם אחותי, ולא תשאל איך לקחתי אותה לאשה, כי היא אחותי בת אבי אך לא בת אמי. לכןותהי לי לאשה, כי אחותו מן האב מותרת לב”נ: 20:13 — ויהי. זאת שלישית, שלא תחשוב שעשיתי זאת רק במקום הזה מפני שחשבתים לאנשים רעים וחטאים,כי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי, שה’ צוני לצאת מבית אבי וצוני שאתהלך בארץ ממקום למקום, כתועה בדרך שאין לו מקום מיוחד, כן אני מוכן תמיד לשנות מקומי ע”פ פקודת ה’, ובאשר יש גם מקומות שאנשיהם רעים וחטאים אמרתי לה, שבכל מקום אשר נבוא שמה, בעת שנבוא במקום חדש, טרם נכיר תכונת אנשי המקום ומדותיהם, תאמרי עלי אחי הוא, נמצא שבזה לא נתתי מגרעת לארץ הזאת מזולתה, כי כן אני נוהג תמיד: 20:14 — ויקח. השיב את הגזלה שהיא שרה אשתו, וגם פייסו במתנות רבות, שימחול לו על צערו ובשתו וכדי שיתפלל בעדו: 20:15 — ויאמר אבימלך. כבר באר הרי”א, שבזה הראה לכל שלא נגע בה, כי האשה שהשתמש בה המלך יזהרו משישתמש בה הדיוט, וכמו שנראה ממעשה דאבישג, ופרעה שלקחה אל ביתו ע”מ שיקחנה לאשה אמר קח ולך, צוה שילך מארצו, וממ”ש הנה ארצי לפניך, ידעו כלם שלא נגע בה: 20:16 — ולשרה אמר. שחוץ מזהנתתי אלף כסף לאחיך, הרי פייסתי אותו בהון רב ועצום, וזה לך כסות עינים ונוכחת, פי’ שהדבר שיש עליו חשד ולזות שפתים ורוצים להסיר החשד והלזות, הנה ההמון הבלתי משכילים יסירו החשד מלבם ע”י כסות עינים, היינו ע”י שיראו בעיניהם דברים שהם הפך החשד, כמ”ש כי האדם יראה לעינים, וצריך לכסות עיניהם באיזה דבר שלא יראו את החשד, ולהמשכילים צריך להביא הוכחה עפ”י השכל להסיר הדבר מלבם. והמתנות הגדולות שנתתי לאחיך, יהיו בין כסות עינים לפני ההמון הרואים לעינים, בין נוכחת שהיא הוכחה וברור לפני המשכילים, שממה שהתרפסתי בהון עצום עד שמחל לי, נודע כי אלהים רב ריבו ולא נתנני לנגוע בה, ושהוא איש אלהים. וזה בין לכל אשר אתך בין את כל, ר”ל שיועיל בין נגד האנשים אשר אתך שהם בני ביתך, בין את כל, שהוא לכל בני העולם: 20:17 — ויתפלל כי עצר עצר. חז”ל פי’ שנסתמו נקביהם, בין לאבימלך, שעם סתימת נקבי הזרע נסתם נקבי השתן, וכן להנקבה נעצר ונסתם נקבי השתן, והיה כדי שיסתם גם הרחם מלקבל זרע ומלהוליד, וע”י תפלת אברהם נרפאו, לא לבד שנפתחו נקבי השתן, כי גם לא נשאר רושם כלל, והיו ראוים גם להולדה וילדו: 21:1 — שאלות: הכפל וה’ פקד וגו’ ויעש ה’ וגו’. שאלת הר”ן שקרא שמו ביום לדתו ולא ביום מילתו, מ”ש ואברהם בן מאה שנה מיותר שכבר ידענו זה מהנאמר קודם שנולד שנה אחר מילת אברהם שהיה אז בן צ”ט. מ”ש שרה צחוק עשה לי אינו מובן, וכן מ”ש מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה מה רצה בזה: וה’ פקד את שרה. כבר בארתי באילת השחר שבמקום שיקדים השם אל הפעל יורה שהיה הדבר קודם לכן. ור”ל שעוד קודם שלקחה אבימלך כבר נתעברה מאברהם, וזה כדעת ר’ חמא במד’ שילדה לשבעה מקוטעין, כי ע”כ בעת שלקחה אבימלך לא נכר עוברה, ואם ילדה לתשעה יאמרו שמאבימלך נתעברה וילדה לז’ מקוטעין, ומ”ד שילדה לתשעה ס”ל שה’ פקד את שרה אחר מעשה דאבימלך, ומעשה דאבימלך היה עשרה או י”א חדשים קודם לדתה, וידעו ג”כ שלא נתעברה מאבימלך. ומה שהקדים השם אל הפעל בא להורות קשור המעשה, שע”י שהתפלל על אבימלך ה’ פקד את שרה, כענין מ”ש המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה.וה’ פקד, יש הבדל בין אמירה ובין דבור כמ”ש באורך בס’ התו”ה (ויקרא סי’ ג’) שהדבור יציין גם פירוש הדברים, ויש הבדל בין זכר ובין פקד, שהפקודה היא תמיד לעשות לו איזה דבר, ותחלה אמר ה’ בפ’ לך, אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וזה קרא אמירה, וזה נתקיים בעת שפקדה ליתן לה הריון, ואח”כ דבר ופירש ע”י המלאך וגבל את הזמן למועד אשוב אליך, שיהיה בפסח בשנה הבאה, ועז”א פויעש ה’ לשרה כאשר דבר: 21:2 — ותהר. פסוק זה מפרש את הפסוק הקודם, מ”ש וה’ פקד את שרה כאשר אמר, כי ותהר ותלד שרה, ומ”ש ויעש ה’ לשרה כאשר דבר, כי היה למועד אשר דבר אותו אלהים, וכן אמר במד’ אני ה’ דברתי ועשיתי היכן דבר למועד אשוב אליך, ועשיתי הה”ד ויעש ה’ לשרה כאשר דבר, ואתיא כר”י וה’ פקד את שרה כאשר אמר, מה שאמר לה הוא באמירה, ויעש ה’ לשרה כאשר דבר, מה שדבר לה ע”י מלאך: 21:3 — ויקרא. הנה ה’ צוה לאברהם שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק, וזה היה לו לקיים תיכף ביום שנולד, וצוהו למול אותו ביום השמיני, וכן קיים אברהם ויקרא שם בנו תיכף, וימל בן שמונת ימים, ועל שניהם אמרכאשר צוה אותו אלהים, ואמר הנולד לו אשר ילדה לו שרה, כמ”ש שרי אשתך יולדת לך בן, היינו בן שיהיה לב וסגולה שיתיחס לך, שזה לא יהיה רק משרה הצדקת:

הערות

ניווט

קודם: בר_017_019 - חיי יצחק
אחרי: בר_018_020 - חורבן סדום

מפת התנ"ך

סייר

קישורים חוזרים

בר_017_019 - לידת יצחק