המפקד השני בערבות מואב
פסוקים
וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶל־אֶלְעָזָ֔ר בֶּן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן לֵאמֹֽר׃ שְׂאוּ֙ אֶת־רֹ֣אשׁ כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמַ֑עְלָה לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם כׇּל־יוֹצֵ֥א צָבָֽא׃
וַיְמַנוּ֩ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶתְכֶ֖ם בְּערְבוֹת־מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרִיח֖וֹ לֵאמֹֽר׃ מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמַ֑עְלָה…
[וטקסט המפקד השני — רובדים עם הערות על המתים בדרך]
דמויות
- משה (בן עמרם)
- אלעזר (בן אהרן) | כוהן אחרי מות אהרן
מיקום
- ערבות מואב (מקום המפקד)
אפיונים
- אפיון - דיאלוג ישיר עם אלוקים | אלוקים מצווה על המפקד
- אפיון - מנהיגות במשבר | משה ואלעזר מנהלים מפקד ממלא תקנה
- אפיון - בחירה ודחייה | דור חדש, אלה שנשארו מן הדור הישן
מפרשים
רש”י
26:1 — ויהי אחרי המגפה וגו’.: מָשָׁל לְרוֹעֶה שֶׁנִּכְנְסוּ זְאֵבִים לְתוֹךְ עֶדְרוֹ וְהָרְגוּ בָהֶן וְהוּא מוֹנֶה אוֹתָן לֵידַע מִנְיַן הַנּוֹתָרוֹת; דָּבָר אַחֵר — כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם וְנִמְסְרוּ לְמֹשֶׁה נִמְסְרוּ לוֹ בְּמִנְיָן, עַכְשָׁו שֶׁקָּרַב לָמוּת וּלְהַחֲזִיר צֹאנוֹ מַחֲזִירָן בְּמִנְיָן (תנחומא): 26:2 — לבית אבתם.: עַל שֵׁבֶט הָאָב יִתְיַחֲסוּ וְלֹא אַחַר הָאֵם (בבא בתרא ק”ט): 26:3 — וידבר משה ואלעזר הכהן אתם.: דִּבְּרוּ עִמָּם עַל זֹאת שֶׁצִּוָּה הַמָּקוֹם לִמְנוֹתָם: 26:3 — לאמר.: אָמְרוּ לָהֶם צְרִיכִים אַתֶּם לִמָּנוֹת מבן עשרים שנה ומעלה: 26:4 — כאשר צוה וגו’.: שֶׁיְּהֵא מִנְיָנָם מִבֶּן עֶשְֹרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר “כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים” וגו’ (שמות ל’): 26:5 — משפחת החנכי.: לְפִי שֶׁהָיוּ הָאֻמּוֹת מְבַזִּין אוֹתָם וְאוֹמְרִים מָה אֵלּוּ מִתְיַחֲסִין עַל שִׁבְטֵיהֶם? סְבוּרִים הֵם שֶׁלֹּא שָׁלְטוּ הַמִּצְרִיִּים בְּאִמּוֹתֵיהֶם? אִם בְּגוּפָם הָיוּ מוֹשְׁלִים, קַל וָחֹמֶר בִּנְשׁוֹתֵיהֶם, לְפִיכָךְ הִטִּיל הַקָּבָּ”ה שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם — ה”א מִצַּד זֶה וְיוֹ”ד מִצַּד זֶה — לוֹמַר, מֵעִיד אֲנִי עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם בְּנֵי אֲבוֹתֵיהֶם, וְזֶה הוּא שֶׁמְּפֹרָשׁ עַל יְדֵי דָוִד (תהילים קכ”ב) “שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל” — הַשֵּׁם הַזֶּה מֵעִיד עֲלֵיהֶם לְשִׁבְטֵיהֶם, לְפִיכָךְ בְּכֻלָּם כָּתַב הַחֲנֹכִי, הַפַּלֻּאִי, אֲבָל בְּיִמְנָה לֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר “מִשְׁפַּחַת הַיִּמְנִי” לְפִי שֶׁהַשֵּׁם קָבוּעַ בּוֹ — יוֹ”ד בָּרֹאשׁ וה”א בַּסּוֹף (ילקוט שמעוני): 26:9 — אשר הצו.: אֶת יִשְׂרָאֵל על משה: 26:9 — בהצתם.: אֶת הָעָם על ה’: 26:9 — הצו.: הִשִּׂיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לָרִיב עַל מֹשֶׁה, לְשׁוֹן הִפְעִילוּ: 26:10 — ויהיו לנס.: לְאוֹת וּלְזִכָּרוֹן, “לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר” (במדבר י”ז) לַחֲלֹק עוֹד עַל הַכְּהֻנָּה: 26:11 — ובני קרח לא מתו.: הֵם הָיוּ בָעֵצָה תְּחִלָּה, וּבִשְׁעַת הַמַּחֲלֹקֶת הִרְהֲרוּ תְשׁוּבָה בְלִבָּם, לְפִיכָךְ נִתְבַּצֵּר לָהֶם מָקוֹם גָּבוֹהַ בַּגֵיהִנּוֹם וְיָשְׁבוּ שָׁם (סנהדרין ק”י): 26:13 — לזרח.: הוּא צֹחַר, לְשׁוֹן צֹהַר, אֲבָל מִשְׁפַּחַת אֹהַד בָּטְלָה, וְכֵן חָמֵשׁ מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין, שֶׁהֲרֵי בַּעֲשָׂרָה בָנִים יָרַד לְמִצְרַיִם וְכָאן לֹא מָנָה אֶלָּא חֲמִשָּׁה, וְכֵן אֶצְבּוֹן לְגָד, הֲרֵי שֶׁבַע מִשְׁפָּחוֹת (תנחומא); וּמָצָאתִי בְתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי שֶׁכְּשֶׁמֵּת אַהֲרֹן נִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָבוֹד, וּבָאוּ הַכְּנַעֲנִים לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל, וְנָתְנוּ לֵב לַחֲזֹר לְמִצְרַיִם, וְחָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁמוֹנֶה מַסָּעוֹת — מֵהֹר הָהָר לְמוֹסֵרָה — שֶׁנֶּאֱמַר “וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן” (דברים י’), וַהֲלֹא בְהֹר הָהָר מֵת וּמִמּוֹסֵרָה עַד הֹר הָהָר שְׁמוֹנֶה מַסָּעוֹת יֵשׁ לְמַפְרֵעַ? אֶלָּא שֶׁחָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם וְרָדְפוּ בְנֵי לֵוִי אַחֲרֵיהֶם לְהַחֲזִירָם וְהָרְגוּ מֵהֶם שֶׁבַע מִשְׁפָּחוֹת, וּמִבְּנֵי לֵוִי נָפְלוּ אַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת: מִשְׁפַּחַת שִׁמְעִי וְעֻזִּיאֵלִי, וּמִבְּנֵי יִצְהָר לֹא נִמְנוּ כָּאן אֶלָּא מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי, וְהָרְבִיעִית לֹא יָדַעְתִּי מַה הִיא (תלמוד ירושלמי סוטה א’); וְרַבִּי תַּנְחוּמָא דָרַשׁ שֶׁמֵּתוּ בַּמַּגֵּפָה בִּדְבַר בִּלְעָם, אֲבָל לְפִי הַחִסָּרוֹן שֶׁחָסַר מִשֵּׁבֶט שִׁמְעוֹן בְּמִנְיָן זֶה מִמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן שֶׁבְּמִדְבַּר סִינַי, נִרְאֶה שֶׁכָּל כ”ד אֶלֶף נָפְלוּ מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן: 26:16 — לאזני.: אוֹמֵר אֲנִי שֶׁזּוֹ מִשְׁפַּחַת אֶצְבּוֹן (בראשית מ”ו), וְאֵינִי יוֹדֵעַ לָמָּה לֹא נִקְרֵאת מִשְׁפַּחְתּוֹ עַל שְׁמוֹ: 26:24 — לישוב.: הוּא יוֹב הָאָמוּר בְּיוֹרְדֵי מִצְרַיִם, כִּי כָל הַמִּשְׁפָּחוֹת נִקְרְאוּ עַל שֵׁם יוֹרְדֵי מִצְרַיִם, וְהַנּוֹלָדִין מִשָּׁם וָהָלְאָה לֹא נִקְרְאוּ הַמִּשְׁפָּחוֹת עַל שְׁמָם, חוּץ מִמִּשְׁפְּחוֹת אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה שֶׁנּוֹלְדוּ כֻלָּם בְּמִצְרַיִם, וְאַרְדְּ וְנַעֲמָן בְּנֵי בֶלַע בֶּן בִּנְיָמִין; וּמָצָאתִי בִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן, שֶׁיָּרְדָה אִמָּן מִמִּצְרַיִם כְּשֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת מֵהֶם, לְכָךְ נֶחְלְקוּ לְמִשְׁפָּחוֹת כְּחֶצְרוֹן וְחָמוּל שֶׁהָיוּ בְנֵי בָנִים לִיהוּדָה, וְחֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל שֶׁהָיוּ בְנֵי בָנִים שֶׁל אָשֵׁר; וְאִם אַגָּדָה הִיא הֲרֵי טוֹב, וְאִם לָאו, אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהָיוּ לְבֶלַע בְּנֵי בָנִים הַרְבֵּה, וּמִשְּׁנַיִם הַלָּלוּ, אַרְדְּ וְנַעֲמָן, יָצְאָה מִכָּל אֶחָד מִשְׁפָּחָה רַבָּה, וְנִקְרְאוּ תוֹלְדוֹת שְׁאָר הַבָּנִים עַל שֵׁם בֶּלַע, וְתוֹלְדוֹת הַשְּׁנַיִם הַלָּלוּ נִקְרְאוּ עַל שְׁמָם, וְכֵן אֲנִי אוֹמֵר בִּבְנֵי מָכִיר שֶׁנֶּחְלְקוּ לִשְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת, אַחַת נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, וְאַחַת נִקְרֵאת עַל שֵׁם גִּלְעָד בְּנוֹ; חָמֵשׁ מִשְׁפָּחוֹת חָסְרוּ מִבָּנָיו שֶׁל בִּנְיָמִין, כָּאן נִתְקַיְּמָה מִקְצַת נְבוּאַת אִמּוֹ שֶׁקְּרָאַתּוּ בֶן אוֹנִי — בֶּן אֲנִינוּתִי, וּבְפִילֶגֶשׁ בְּגִבְעָה (שופטים כ’) נִתְקַיְּמָה כֻּלָּה. זוֹ מָצָאתִי בִיסוֹדוֹ שֶׁל רַ’ מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן: 26:36 — ואלה בני שותלח וגו’.: שְׁאָר בְּנֵי שׁוּתֶלַח נִקְרְאוּ תוֹלְדוֹתֵיהֶם עַל שֵׁם שׁוּתֶלַח, וּמֵעֵרָן יָצְאָה מִשְׁפָּחָה רַבָּה וְנִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, וְנֶחְשְׁבוּ בְנֵי שׁוּתֶלַח לִשְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת, צֵא וַחֲשֹׁב וְתִמְצָא בְּפָרָשָׁה זוֹ חֲמִשִּׁים וְשֶׁבַע מִשְׁפָּחוֹת וּמִבְּנֵי לֵוִי שְׁמוֹנֶה הֲרֵי שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר “כִּי אַתֶּם הַמְעַט” וְגוֹ’ — ה”א מְעַט, חָמֵשׁ אַתֶּם חֲסֵרִים מִמִּשְׁפְּחוֹת כָּל הָעַמִּים, שֶׁהֵן שִׁבְעִים. אַף זוֹ הֵבַנְתִּי מִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן, אַךְ הֻצְרַכְתִּי לִפְחֹת וּלְהוֹסִיף בִּדְבָרָיו: 26:38 — לאחירם.: הוּא אֵחִי שֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם, וּלְפִי שֶׁנִּקְרָא עַל שֵׁם יוֹסֵף שֶׁהָיָה אָחִיו וְרָם מִמֶּנּוּ נִקְרָא אֲחִירָם: 26:39 — לשפופם.: הוּא מֻפִּים, עַל שֵׁם שֶׁהָיָה יוֹסֵף שָׁפוּף בֵּין הָאֻמּוֹת: 26:42 — לשוחם.: הוּא חֻשִׁים: 26:46 — ושם בת אשר שרח.: לְפִי שֶׁהָיְתָה קַיֶּמֶת בְּחַיֶּיהָ מְנָאָהּ כָּאן (סדר עולם):
מלבי”ם
26:1 — ויהי אחרי המגפה. כבר בארתי בפ’ תשא, שכדי להסיר המגפה שהיתה שולטת בהם ע”י מעשה העגל צוה ה’ למנותם, כי הנס הוא הפך הטבע והמנין שמביא נגף לפי הטבע הי’ רפואה על הנגף בדרך הנס, שכדי לסלק המגפה צוה ה’ למנותם ושיתנו חצי שקלים ובזה הבטיח ולא יהי’ בהם נגף בפקוד אותם שע”י הפקידה יוסר הנגף, וכן בכאן כדי לסלק הנגף צוה למנותם ובודאי נתנו חצאי שקלים כדין כמש”ש: 26:4 — מבן עשרים שנה ומעלה ר”ל כי בפעם הראשון שנמנו בצאתם מארץ מצרים אחר יהכ”פ לא הקפיד רק שיהיו נמנים כמה יש בהם שהם מבן עשרים ומעלה ולא הקפיד אז לפקדם לפי המשפחות ויתר ענינים שהקפיד עליהם במנין השני שמנה אותם בא’ באייר, אבל במנין השני צוה להשגיח על חמשה ענינים, כמ”ש בפי’ במדבר והוא [א] שיהיו למשפחתם לבית אבותם, [ב] שיהיו זקניהם בראשיהם, [ג] במספר שמות, [ד] כל זכר לגלגלותם, [ה] כל יצא צבא, עיי”ש בפירושי, חוץ ממה שצוה שימנו רק מבן עשרים ומעלה שזה נצטוו גם במנין הראשון, ועתה במנין זה הזכיר לבית אבותם ולא הזכיר למשפחותם ולא הזכיר שיהיו במספר שמות ולגלגלותם, ומזה ידע משה שמנין זה דומה למנין הראשון שמנה אותם בעת יצ”מ אחר יוהכ”פ שהי’ העקר שימנו מבן עשרים שנה ומעלה ואינו מקפיד על יתר הפרטים כי מנין זה לא היה צריך רק לדעת סכום האנשים שהגיעו לעשרים, וא”צ להתיחס על משפחותם ויתר הדברים שהקפיד במנין השני, וז”ש וידבר משה ואלעזר ר”ל שדברו אליהם שא”צ להקפיד רק שימנו מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה’ את משה וב”י היוצאים מארץ מצרים, ר”ל במנין הראשון שלא הקפיד רק שימנו כמה יש בהם שהם מבן עשרים שנה ומעלה: 26:5 — בני ראובן הנכון בזה שראשי המשפחות הקבעו משבעים נפש שירדו למצרים שהם היו חשובים ונעשו ראשי משפחות, לבד מאלה שלא הולידו בנים או שלא רבו להחשב משפחה בפני עצמו, והיו מראובן ד’ משפחות: 26:8 — ובני פלוא לפלוא היו לו עוד בנים כי י”א שאון בן פלת היינו בן פלאי, ופה לא חשב רק אליאב להזכיר ענין דתן ואבירם, לכן אמר ובני בל”ר כאלו יאמר ובני פלוא אליאב וגו’, כמו שבארתי זה בפי’ ד”ה בכל הספר: 26:9 — ובני אליאב וגו’ בא להודיע שמבני אליאב רק נמואל וזרעו נטלו חלק בארץ כי דתן ואבירם היו מעדת קרח שלא נטלו חלק ולא זכו שבט ראובן בחלקם: 26:10 — במות העדה ר”ל שהיו שם ג’ מיני עונשים, א’ מיתת דבר שעז”א במות העדה ב’ שרפה ועז”א באכל האש ובכ”ז אותם בלעה הארץ שהי’ בריאה חדשה כבריאת יש מאין כמש”ש, שזה כדי להגדיל הנס שהיה צריך לזה כדי לחזק האמונה כמש”ש במקומו וז”ש ויהיו לנס, וספר שהי’ בזה עוד נס שמי קרח לא מתו שהם נצולו וגם זה היה נס גדול ובזה ראו כלם את מעשה ה’ הגדול להמית ולהחיות: 26:12 — בני שמעון זרח הוא צוחר הנזכר (בראשי’ מו י’. שמות יד טו) ומשפחת אהד בטלה, רש”י, כי משמעון חסר במנין זה ל”ז אלף ומאה, שמתו כל משפחת אהד, וגם מתו רבים ממשפחות נמואל וצוחר ושינו שמם מנמואל ימואל ומצחר זרח, ששנוי השם מבטל הגזרה: 26:16 — לאזני הוא אצבון הנזכר בפ’ ויגש, וגם מגד חסר מן המנין הראשון ה’ אלפים ק”ן, וי”ל שנפל ממשפחת אצבון, ושינו שם אצבון לשם אזני: 26:34 — ופקודיהם בכולם אמר לפקודיהם בלמ”ד שר”ל לפי ערך המנין הקודם שיש שחסרו לפי ערך הקודם כמו ראובן שמעון גד אפרים נפתלי, ויש שהוסיפו כמו יהודה יששכר זבולון בנימין דן אשר, אבל מנשה נתוסף על מנין הקודם יותר מכל השבטים כי נתוסף עשרים אלף ת”ק לכן אמר ופקודיהם, שנתרבה המנין בפ”ע, ושמעון שחסר יותר מכל השבטים שחסר ל”ז אלף ומאה לא אמר כלל לפקודיהם: 26:36 — ואלה בני שותלח לערן כבר בארתי זה בפי’ דה”א (ז’ כ’ כ”ג) ששם באר שבני שותלח כלם נהרגו בחיי שותלח ואפרים אביו מאנשי גת, ושותלח בא אל אשתו ותהר ותלד בן ותקרא את שמו בריעה כי ברעה היתה בביתו, ובארתי שם שזה הוא ערן הנזכר כאן שהפכו שם רע לשם ער, ולהבדיל בינו ובין שם ער בכור יהודה קראו ערן, ור”ל תחלה היה לשותלח משפחת השותלחי ואחר שנהרגה משפחה זאת אלה בני שותלח לערן משפחת הערני: 26:38 — בני בנימן למשפחותם בפ’ ויגש חשב בני בנימין בלע ובכר ואשבל ורא ונעמן אחי וראש מפים וחופים וארד, ומבואר מפה שנעמן וארד הם בני בלע בני בניו של בנימין, וי”ל כמ”ש הרמב”ן שנעמן וארד בניו של בממין מתו בלא בנים ויבם בלע את נשותיהם וקרא שם בניו נעמן וארד ע”ש המתים, ונחשבו בין בני בנימין מצד היבום להקים שם המת, והם באמת בני בלע, וי”ל שמ”ש בלע ובכר הוא שם אחד ר”ל בלע הבכור כמ”ש בדה”א ח’ את בלע בכורו והוא טעם להיבום מצד שהיה הבכור, וכן י”ל מש”ש אחי וראש הוא שם א’ ר”ל אחירם, אחי ראש ר”ל אחי רם, כי ראש ורם ענין אחד, ולפ”ז לא נשאר רק גרא שלא היה למשפחה בפ”ע: 26:46 — ושם בת אשר. בנוסח הת”א של הרמב”ן הי’ כתוב ושום בת אתת אשר סרח, שאשר לקח אשה שהיתה לה בת מאיש אחר יורשת נחלה וכן נמצא באמת בס’ הישר, וע”כ אמר בפ’ ויגש ושרח אתותם, כי לא היתה בת אשר רק אחותם של בני אשר, כמו ואחותם צרויה ואביגיל:
הערות
המפקד הראשון: אחרי יציאת מצרים, במדבר סיני, היו 603,550 צאצאים בני תורבה (בנים י, מה). כאן, בערבות מואב, מנוים שוב — 601,730. כמעט אותו מספר, רמז כי אלוקים שמר את העם לאורך 40 שנה.
שינוי הנציגים: הדור הראשון נשמד בדרך; הדור השני עומד מעת לעת בפני משה ואלעזר.
הערת המפקד: בסוף הפרק מנויים בנות צלפחד (פסוק לג) — “וצלפחד בן חפר לא היה לו בנים כי אם בנות” (אם כי בנות צלפחד יופיעו בבירור בפרק כז).
השוואה CT-001 (מפגש בבאר): בדומה לעבד אברהם שמנה עבדים (בר כד), משה ואלעזר מנים את הקהל — מניה מתוך אהבה. זה טיפוס של שמירה על זכר בדור הבא.
סדר עולם: זו שנת 2488 לפי מסורת, שנה לפני כניסה לארץ ישראל. זה בשנת מות משה.
ניווט
- קודם: במ_025_001 - חטא בעל פעור
- אחרי: במ_027_001 - בנות צלפחד