מפת התנ"ך

קישורים חוזרים

במ_020_001 - מאי מריבה

20 דקות קריאה

מאי מריבה (משה מכה בסלע)

פסוקים

וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל כׇּל־הָקָהָ֑ל אֶל־מִדְבַּ֤ר צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְקָדֵֽשׁ׃ וַתָּ֣מׇת שָׁ֔ם מִרְיָ֖ם וַתִּקָּבֵ֥ר שָֽׁם׃ וְלֹ֥א הָיָ֖ה מַ֥יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּֽהֲלוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַל־אַהֲרֹ֔ן׃ וַיָּ֧רֶב הָעָ֛ם עִם־מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמְרוּ לֵאמֹֽר׃ לוּ־גָוַ֣עְנוּ בִגְוַ֣ע אַחֵ֔ינוּ לִפְנֵ֖י יְהֹוָֽה׃ וְלָ֥מָּה הֲבֵאתֶ֛ם אֶת־קְהַ֥ל יְהֹוָ֖ה אֶל־הַמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לָמ֥וּת שָׁ֖ם אֲנַ֥חְנוּ וּבְהֵמְתֵֽנוּ׃ וְלָ֣מָּה ׀ הֽ֠עֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַ֞יִם לְהָבִ֣יא אֹתָנוּ֮ אֶל־הַמָּק֣וֹם הָרַע֒ הַזֶּה֙ לֹ֤א מְק֙וֹם זְרַע֙ וּתְאֵנָ֔ה וְגֶ֖פֶן וְרִמּ֑וֹן וּמַ֖יִם אֵ֥ין לִשְׁתּֽוֹת׃ וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן מִפְּנֵ֥י הַקָּהָ֖ל אֶל־פֶּ֣תַח אׇהֶל־מוֹעֵ֑ד וַיִּפְּל֥וּ עַל־פְּנֵיהֶ֖ם וַתֵּרָ֥א כְּבֹֽד־יְהֹוָֽה׃ וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵאמֹֽר׃ קַח־אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֣ל אֶת־הָעֵדָ֡ה אַתָּה֩ וְאַהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְדִבַּרְתֶּ֨ם אֶל־הַסֶּ֜לַע לְעֵינֵיהֶ֗ם וְנָתַן֙ אֶת־מֵימָ֔יו וְהוֹצֵאתָ֥ לָהֶ֛ם מַ֖יִם מִן־הַסָּ֑לַע וְהִשְׁקִ֖יתָ אֶת־הָעֵדָ֥ה וְאֶת־בְּהֵמְתָֽם׃ וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֧ה אֶת־הַמַּטֶּ֛ה מִלִּפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽהוּ׃ וַיַּקְהִ֨לוּ מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם שְׁמְעוּ־נָ֖א הַמּוֹרִֽים׃ הַמִּן־הַסֶּ֥לַע הַזֶּ֖ה נוֹצִ֣יא לָכֶ֑ם מָ֖יִם וַיִּשְׁלַח֙ מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָד֔וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמַ֑יִם וַיָּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְהֵמְתָֽם׃

דמויות

מיקום

אפיונים

מפרשים

רש”י

20:1 — כל העדה.: עֵדָה הַשְּׁלֵמָה, שֶׁכְּבָר מֵתוּ מֵתֵי מִדְבָּר וְאֵלּוּ פֵרְשׁוּ לַחַיִּים: 20:1 — ותמת שם מרים.: לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת מִיתַת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה? לוֹמַר לְךָ, מַה קָּרְבָּנוֹת מְכַפְּרִין, אַף מִיתַת צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת (מועד קטן כ”ח): 20:1 — ותמת שם מרים.: אַף הִיא בִנְשִׁיקָה מֵתָה, וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר בָּהּ “עַל פִּי ה’“? שֶׁאֵינוֹ דֶּרֶךְ כָּבוֹד שֶׁל מַעְלָה, וּבְאַהֲרֹן נֶאֱמַר “עַל פִּי ה’” בְּאֵלֶּה מַסְעֵי (במדבר ל”ג): 20:2 — ולא היה מים לעדה.: מִכָּאן שֶׁכָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה לָהֶם הַבְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם (תענית ט’): 20:3 — ולו גוענו.: הַלְוַאי שֶׁגָּוַעְנוּ: 20:3 — בגוע אחינו.: בְּמִיתַת אַחֵינוּ בַּדֶּבֶר, לִמֵּד שֶׁמִּיתַת צָמָא מְגֻנָּה מִמֶּנָּה: 20:3 — בגוע.: שֵׁם דָּבָר הוּא, כְּמוֹ בְּמִיתַת אַחֵינוּ, וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרְשׁוֹ כְּשֶׁמֵּתוּ אַחֵינוּ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה לוֹ לִנָּקֵד בִּגְוֹעַ: 20:8 — ואת בעירם.: מִכָּאן שֶׁחָס הַקָּבָּ”ה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל: 20:10 — ויקהלו וגו’.: זֶה אֶחָד מִן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהֶחֱזִיק מוּעָט אֶת הַמְרֻבֶּה (בראשית רבה ה’): 20:10 — המן הסלע הזה נוציא.: לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ, לְפִי שֶׁהָלַךְ הַסֶּלַע וְיָשַׁב לוֹ בֵּין הַסְּלָעִים כְּשֶׁנִּסְתַּלֵּק הַבְּאֵר, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶם מַה לָּכֶם מֵאֵי זֶה סֶלַע תּוֹצִיאוּ לָנוּ מַיִם? לְכָךְ אָמַר לָהֶם המרים — סַרְבָנִים, לְשׁוֹן יְוָנִי שׁוֹטִים, מוֹרִים אֶת מוֹרֵיהֶם, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה שֶׁלֹּא נִצְטַוִּינוּ עָלָיו נוֹצִיא לָכֶם מַיִם? (תנחומא): 20:11 — פעמים.: לְפִי שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה לֹא הוֹצִיא אֶלָּא טִפִּין, לְפִי שֶׁלֹּא צִוָּה הַמָּקוֹם לְהַכּוֹתוֹ, אֶלָּא “וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע”, וְהֵמָּה דִּבְּרוּ אֶל סֶלַע אַחֵר וְלֹא הוֹצִיא, אָמְרוּ, שֶׁמָּא צָרִיךְ לְהַכּוֹתוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר “וְהִכִּיתָ בַצּוּר” (שמות י”ז), וְנִזְדַּמֵּן לָהֶם אוֹתוֹ סֶלַע וְהִכָּהוּ (תנחומא): 20:12 — יען לא האמנתם בי.: גִּלָּה הַכָּתוּב שֶׁאִלּוּלֵי חֵטְא זֶה בִּלְבַד הָיוּ נִכְנָסִין לָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עֲלֵיהֶם כַּעֲוֹן דּוֹר הַמִּדְבָּר שֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ, כָּךְ הָיָה עֲוֹן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן; וַהֲלֹא “הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט” (במדבר יא, כב) קָשָׁה מִזּוֹ? אֶלָּא לְפִי שֶׁבַּסֵּתֶר, חִסֵּךְ עָלָיו הַכָּתוּב, וְכָאן שֶׁבְּמַעֲמַד כָּל יִשְׂרָאֵל, לֹא חִסֵּךְ עָלָיו הַכָּתוּב מִפְּנֵי קִדּוּשׁ הַשֵּׁם: 20:12 — להקדישני.: שֶׁאִלּוּ דִּבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע וְהוֹצִיא, הָיִיתִי מְקֻדָּשׁ לְעֵינֵי הָעֵדָה, וְאוֹמְרִים מַה סֶּלַע זֶה שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפַרְנָסָה מְקַיֵּם דִּבּוּרוֹ שֶׁל מָקוֹם, קַל וָחֹמֶר אָנוּ: 20:12 — לכן לא תביאו.: בִּשְׁבוּעָה, כְּמוֹ “וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי” (שמואל א ג’), נִשְׁבַּע בִּקְפִיצָה שֶׁלֹּא יַרְבּוּ בִתְפִלָּה עַל כָּךְ: 20:13 — המה מי מריבה.: הֵם הַנִּזְכָּרִים בְּמָקוֹם אַחֵר; אֶת אֵלּוּ רָאוּ אִצְטַגְנִינֵי פַרְעֹה, שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לוֹקֶה בַמַּיִם, לְכָךְ גָּזְרוּ (שמות א’) “כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ” (סנהדרין ק”א): 20:13 — ויקדש בם.: שֶׁמֵּתוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל יָדָם; כְּשֶׁהַקָּבָּ”ה עוֹשֶׂה דִּין בִּמְקֻדָּשָׁיו הוּא יָראוּי וּמִתְקַדֵּשׁ עַל הַבְּרִיּוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר “נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ” (תהילים ס”ח), וְכֵן הוּא אוֹמֵר “בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ” (ויקרא י’):

מלבי”ם

20:1 — ויבאו ב”י כל העדה פרש”י עדה השלמה שכבר כלו מתי מדבר, והרמב”ן הקשה עליו דא”כ למה אמר זה שנית (פסוק כ”ב) בבואם הר ההר, ובאמת במדרש אמר זה על פסוק כ”ב, ורש”י אמר זה שם שנית, ונראה עפמ”ש בירושלמי סוף תענית ובמד’ איכה הובא בתוס’ תענית ורשב”ם ב”ב (דף קכ”א) שבשנה אחרונה לא ידעו ישראל שנתבטלה הגזרה ולא נודע להם עד בט”ו באב, וא”כ כאן אמר זה לפי האמת שאז היו עדה השלמה, ולקמן אמר זה שבשבט ידעו זה כל ישראל, ולפי שמקדש שלח מלאכים אל מלך אדום ורצה לכנס לארץ שזה לא היה אפשר בעוד שהגזרה קיימת אמר שלפי האמת אז בטלה הגזרה, ואפשר משה ידע זה רק ישראל לא ידעו זאת עד ט”ו באב: וישב העם בקדש על כל המסעות בא לשון חניה ולשון ישיבה לא יצדק רק אם היה שם עיר מושב, כמו וישב ישראל בארץ האמורי (ועמ”ש וישב ישראל בשטים יש דרש בספרי שהוא לשון קלקלה) ומבואר שקדש היתה עיר מושב ולפי הטבע היה שם מים דכל מקום מושב הוא סמוך למים, רק ע”י שמתה שם מרים, לא היה מים לעדה כי המים היו בזכות מרים והיו מים השגחיים הבאים רק ע”י זכות וכשרון, ולכן נקהלו על משה ועל אהרן להתרעם עליהם מדוע לא יזלו מי ההשגחה בזכותם, וירב ואח”ז התחילו מריבה עם משה, שהוא מדרגה יותר, ויאמרו ולו גוענו זה היה התרעומות על משה ואהרן שעצרו המגפה שהיתה בעת מחלוקת קרח שהיה טוב להם לגוע בדבר מבצמא, ואמרו לפני ה’ ר”ל אנחנו לא היינו מתים אז כעדת קרח שא”ל חלק לעוה”ב רק היינו מתים לפני ה’ מוכנים לעוה”ב, כי לא השתתפו עם קרח: 20:4 — ולמה עתה התחילו מריבה עם משה למה הביאם אל המדבר הזה שהיה יכול להוליכם בדרך אחר, ובזה לא התרעמו עדיין על יצ”מ רק על מה שהביאם בדרך הזה המסוכן: 20:5 — ולמה עתה הוסיפו לחטוא והוסיפו להתחרט על כלל יצ”מ, וכאילו משה ואהרן עשו זאת מדעתם, וכאלו אין מאמינים שיביאום אל הארץ הטובה רק שישארו במדבר הרע הזה שלא לבד שלא נמצא שם גפן ותאנה, גם מים אין לשתות: 20:6 — ויבא ע”ז באו להתפלל שיתן ה’ להם מים: 20:8 — קח את המטה להבין ענין חטא מי מריבה צריך להקדים איזה הקדמות: [א] יש הבדל בין צור ובין סלע, שהצור הוא החלמיש הקשה, והסלע הוא אבן רך סידיי עפרורי, וגם הר גדול העשוי מאבנים רכים נקרא סלע, כמו ותפש את הסלע במלחמה (מלכים ב י״ד:ז׳): וידוע שבהר הנעשה מאבנים רכים ספוגיים וחלולים נמצא בתוכו מעינות נכבדי מים כי מי הגשמים נקוים בחללו ונובעים מתוכו לחוץ גלות עילית וגלות תחתית, ולפעמים פי המעין עומד קרוב אל החוץ רק שמכוסה באבן הסותם אותו וכשמסירים את האבן המכסה על המעין חתום, המים נובעים לחוץ, ויפוצו מעינותיו חוצה פלגי מים, משא”כ הצור שהוא ההר הנעשה מאבני החלמיש לא נמצא בתוכו מעיני מים, ולפ”ז היה הבדל בין המים שהוציא בחורב ששם הוציא מן הצור, שבו לא נמצא מקור מים בפנימותו, ולא היה אפשר להוציא ממנו מים רק ע”י נס גדול שיסוד העפר שהוא חומר הצור יתהפך למים, היינו שיפשוט צורת העפר וילבש צורת המים ויסוד העפר הקודם יתבטל לגמרי, משא”כ במים שהוציא עתה שהיה מן הסלע שהוא הר שנתהוה מאבנים רכים שהסלע הזה נמצאו בחללו מקורות ומעינות מים הנקוים בתוכו ממי גשמים, הנה להוציא מים מן הסלע היה אפשר בשני אופנים, אופן אחד שיצוה על הסלע שיוציא לחוץ את המים הנקוים בתוכו, וזה נס קטן שהוא רק שיפתח פי המעין החתום וממילא יצאו המים שבחלל הסלע לחוץ. אופן השני שגוף יסוד העפר של הסלע יתבטל מציאותו שהוא חומר העפר ויקבל צורה אחרת שהוא צורת המים, וזה נס גדול שהוא הפיכת יסוד העפר ליסוד המים. והנה להוציא המים מן הסלע באופן הראשון דהיינו שיוציא המים הנקוים בפנימותו מכבר זה היה צריך שיעשה ע”י דבור אל הסלע לא ע”י הכאה, שאם יעשה זה ע”י הכאה במטה אז יאמרו הרואים שלא נעשה זה ע”י ה’ וצוויו רק שמשה ידע מקום פי המעין שפי המעין היה סתום שם באבן והכה בהמטה והסיר את האבן הסותם את המעין ועל כן בפתח מקורו ויזלו מים מדליו, וע”כ היה צריך דוקא שידבר אל הסלע ולא יגע בו, למען יראו כלם שהסלע שמע לדברי ה’ והוא עצמו שלא ע”י כח אדם והכאתו הסיר את המכסה המכסה את פי המעין שלו ויגר מימיו לחוץ, אולם שיוציא מים מן הסלע באופן השני דהיינו שגוף יסוד העפר של הסלע יתהפך להיות מים וזה לא היה אפשר לעשות ע”י דבור רק ע”י הכאה, כי כל דבר שברא ה’ נתן לו טבע קיים שישמור מציאותו כל משך ימי עמידתו וקיומו, וא”א שהוא עצמו יבטל א”ע, ואיך יצוה ליסוד העפר של האבן בשם ה’ שהוא עצמו ברצונו יבטל מציאותו שהוא יסוד עפר ויהפך את עצמו להיות יסוד המים, שא”א שהדבר הנמצא יבטל א”ע בעצמו מבלי כח מכריח מבחוץ המבטלו, וגם אם יצויר זה איך יצוה עליו שיעשה א”ע יסוד אחר, מי יעשה זה? הלא צריך תחלה שיתבטל מציאותו הקודם ויעשה אפס והאפס לא יעשה דבר וע”כ לא היה אפשר לעשות נס זה רק ע”י הכאה, שזה כח מכריח הבא מחוץ, שע”י הכאת המטה בפקודת ה’ יבטל את יסוד העפר של האבן ויהפך אותו ליסוד המים, וע”כ במים שהוציא בחורב שהוציא מן הצור שלא נמצא בתוכו מקוה מים ומעינות והיה צריך שיסוד העפר של הצור יתהפך למים צוה להכות את הצור ולבטל מציאותו ע”י כח ההכאה שהוא מכריח מבחוץ, אולם בהוצאת מים מן הסלע שהסלע היו בו מעינות מים בפנימותו אם היה רוצה היה די שיוציא מים הנמצא בהסלע וזה נס קטן ובזה היה צריך שידבר אל הסלע כי אחר שבזה אינו מבטל מציאות יסודו ישמע האבן פקודת ה’ וע”י הדבור יסיר האבן המכסה על פי המעין ייצאו מימיו לחוץ, והנס יהיה מה שיפעל זה בדבור לבד שאם יכה על פי המעין וע”י ההכאה יסיר האבן המכסה על פיו אינו נס רק כדרך הרגיל, אולם באשר ישראל היו אז קטני אמנה ושכחו אל מושיעם ההופכי הצור אגם מים בחורב ורבו עם משה, רצה ה’ להפליא לעיניהם נפלאותיו ולעשות לעיניהם נסים גדולים עד שיכירו כלם כח ה’ ועזוזו וישובו אל האמונה, לכן לא רצה לתת להם מים בדרך קרוב אל הטבע שיפתח את פי המעין ויוציא את המים הנקוים בסלע לבד הגם שזה יספיק לתת את שאלתם בל ימותו בצמא כי היו בסלע מים רבים שהיה די להשקותם ככל הצורך, אבל בזה לא ישיג את התכלית שרצה להתקדש במים לעיניהם שיכירו כלם נסי ה’ ונפלאותיו ויאמינו בה’ ובמשה עבדו כי דבר זה קרוב אל הטבע, לכן רצה להשקותם מים נסיים והוא שיסוד העפר של הסלע יתהפך למים, ומים האלה הנסיים ממנו ישתו לרויה בדרך פלא ויכירו כלם יד ה’ עושה פלא, ולזה היה צריך שתחלה ידברו משה ואהרן אל הסלע ויצוו עליו שיפתח את פי המעין כדי שיצאו מתוכו כל המים הנקוים בפנימותו, והעדה לא ישתו מים האלה שהם מים שלא נעשה בהם נס, ואחר שיצאו המים האלה והסלע יהיה ריק מכל מים, אז יכה אותו במטה שהוא כח מכריח מבחוץ ויהפך את יסוד העפר שבו למים שהם מים נסיים ומים האלה שנעשה בם הנס הגדול הזה ישתו העדה ובעירם ובאו המים האלה בקרבם להקדיש שם ה’ הגדול ולנטוע בלבם אמונה אומן בה’ ובכחו הגדול, וז”ש קח את המטה וזה היה כדי שיכה בו את הסלע כי המטה היה להכאה כמ”ש הרמב”ן, ובאר לו שתחלה קודם שתכו במטה להפך את יסוד העפר של הסלע למים, ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, תצוו את הסלע ע”י דבור שיתן לחוץ את המים הנקוים בתוכו מכבר, ומים האלה לא ישתו העדה רק יעלו בתהו ויאבדו, ואחר שיתרוקן הסלע מכל מימיו, אז והוצאת להם מים מן הסלע, אז תכה את הסלע במטה שבזה תהפך את הסלע עצמו ר”ל יסוד העפר שבו למים, וזה מיחס למשה כמ”ש והוצאת כי זה לא יתן הסלע מעצמו כי צריך כח מכריח מבחוץ שזה מיוחס למשה שהוא המוציא מים מצור החלמיש שעז”א מים מן הסלע היינו מיסוד העפר שבו, ומים האלה השניים הנסיים והשקית את העדה ואת בעירם לא המים שיתן הסלע מעצמו, ע”כ יחס ההוצאה וההשקאה הזאת למשה שהוא יעשה זה בכחו ע”י הכאת המטה: 20:9 — ויקח משה את המטה מלפני ה’ ספר שמשה ע”ה הבין צווי הי בכל פרטיו, שהיה בזה ארבעה צווים, [א] שתחלה ידבר אל הסלע ולא יכה במטהו לפתוח פי המעין ולהוציא מים הנקוים בהסלע מכבר, [ב] שמים האלה הטבעיים ילכו לאבוד ולא ישקה מהם את העדה, [ג] שאח”כ יכה את הסלע במטהו להפך יסוד העפר שלו למים, [ד] שהמים האחרונים שיעשו מיסוד העפר של הסלע ישקה את העדה, וכן היה בדעת משה לעשות מבלי שנוי שעז”א כאשר צוהו, ר”ל שלקח את המטה לעשות בו כפי צווי ה’ שלא יכה בו את הסלע עד יתרוקנו מימיו שנקוים בו מכבר ע”י דמר אל הסלע ואז יכה במטה להפך אבני הסלע למים: 20:10 — ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע עתה יספר מה שנתחדש למשה שבעבורו נטה מדברי ה’ והכה את הסלע תכף בפעם הראשון, כי ה’ אמר למשה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך, והם הקהילו את הקהל, וכבר התבאר אצלי בהתו”ה (ויקרא סי’ רמ”א) שיש הבדל בין עדה ובין קהל שבשם עדה נקראו בעת שבאו בסדר נמן זקניהם בראשיהם, שאז נקראו בשם עדה מצד הסנהדרין שהם העיקר, ובשם קהל נקראו כשיתקבצו ההמון שלא בסדר נכון ואין זקניהם בראשיהם. והנה בעת שהוציא להם מים מן הצור בחורב שהיה ג”כ עפ”י נס גדול שחומר הצור ויסוד העפר שמ נתהפך למים, שע”כ היה זה ע”י הכאה לא ע”י דבור, א”ל ה’ עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם, כי באשר הפוך יסוד ליסוד אחר זה נס גדול, היה צריך שישתף עמו את הזקנים שהם היו ראוים שיעשה נס גדול כזה לפניהם, וה’ היה בראשם כמ”ש הנני עומד לפניך שם, שנס גדול כזה א”א שיעשה רק לפני הראוים והמוכנים לזה, וכן התנה פה באמרו הקהל את העדה היינו שהזקנים והסנהדרין יהיו בראשם, שרק הזקנים היו ראוים לנס הגדול הזה ומשה ראה כי נקהלו הקהל אל פני הסלע שתחת שהיה ראוי שהזקנים יהיו בראש והם יעמדו אל פני הסלע קרוב אל מקום הנס, נקהלו הקהל שהם ההמון, כי העם הי’ פרוע מורדים בזקניהם, ונקהלו קהל המון רב וההמון היו אל פני הסלע לא העדה שהם הסנהדרין, ובתנחומא פ’ זו כיון שראה אותם באים אמר משה לאהרן מהו כינוס זה א”ל אהרן באו לגמול חסד עם מרים א”ל משה א”א יודע להבדיל בין כינוס לכינוס אין זה כינוס של תקנה אלא של קלקלה שאלו היה של תקנה היה צריך להיות בראשם שרי אלפים ושרי מאות, וזה הוציא ממ”ש ויבואו כל העדה מדבר צן ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ויבוא משה ואהרן מפני הקהל, שתחלה קראם עדה שהיו זקניהם בראשיהם ואח”כ קראם קהל מפני שהיה כינוס של קלקלה, וכן בכאן שאמר ויקהילו את הקהל מורה שהיה כינוס של קלקלה, ואחר שה’ אמר לו שיקהיל את העדה ובודאי כן עשה וקרא להסנהדרין והנשיאים שיהיו בראשם, וראה שהעם היו מורים וממרים בזקניהם, וההמון נתקבצו ועמדו בראש והם אינם ראוים לנס גדול הזה שיתהפך יסוד העפר ליסוד המים, ודי אם יוציא את המים הנקוים בסלע להרוות את צמאונם, ועז”א שמעו נא המורים אחר שאתם מורים וממרים בזקניהם וכמ”ש חז”ל המורים את מוריהם א”כ המן הסלע הזה נוציא לכם מים איך אפשר שיעשה לפניכם נס גדול כזה להוציא מים מן הסלע היינו שיסוד העפר של הסלע יתהוה למים שההוצאה הזאת תיוחס אלינו כי זה נעשה ע”י הכרח ובטול הסלע עצמו שהוא יסוד העפר שבו שעז”א סלע הזה היינו חלק העפר והסלע, ועז”א נוציא, כי הוצאה זו מיוחס למשה כמ”ש והוצאת להם מים מן הסלע (כי הוצאת המים הנקוים בסלע מיוחס להסלע עצמו כמ”ש ונתן מימיו), ר”ל שנס גדול כזה לא יעשה רק לפמ הזקנים והראוים לא לכם אתם המודים את מוריהם: 20:11 — וירם משה את ידו עא”ז ראה משה שלא לבד שאי אפשר שיוציא מים מיסוד העפר של הסלע, שגם להוציא מים הנקוים בסלע אי אפשר שיעשה זאת ע”י דבור אחר שה’ לא צוה זה רק בתנאי אם יקהיל את העדה שהם זקני העם כמו שהיה בחורב, ולכן גם אל זה שיתן הסלע את מימיו הנקוים בו השתמש במטה שבו היה רגיל לעשות האותות מעצמו, ועז”א ויצאו מים רבים היינו שיצאו המים שנמצאו נקוים בסלע, ולא אמר ויוציא מים רבים כי יצאו מעצמם אחר שע”י ההכאה פתח פי המעין יצאו כדרך הטבע: 20:12 — ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי ה’ הודיע למשה שחטא בזה ולא היה לו לשנות את דברי ה’, אף שלא נקהלו העדה שהם הזקנים רק הקהל שהם ההמון ואין דרך שיעשה נס גדול כהפוך היסודות רק במעמד אנשים גדולים מוכנים בזכותם לנס גדול כזה, הנה יש הבדל בין אם יעשה ה’ נס לכבוד ישראל ובזכותם אז צריך שיהיה במעמד זקנים ואנשי הרוח המוכנים בזכותם לזה, אולם לפעמים יעשה ה’ נס גדול לא לכבוד ישראל ובזכותם, רק לכבוד שמו למען יאמינו בו ע”י האותות אשר הוא עושה לעיניהם, ובזה יהיה בהפך שלפי מה שיראה כי אבדה האמונה ונכרתה מלבות העם יוסיף להפליא את העם הפלא ופלא נסים גדולים מאד למען ישובו להאמין בו, וזה היה בעת ההיא שראה ה’ כי רופפה האמונה ונחלשה בלבב הקהל, ע”כ צוה למשה שיוציא המים ע”י נס גדול שבו יקדש לעיניהם, והיה נס הזה נחוץ יותר לפני ההמון שהיו קטני אמנה מלפני הזקנים, וז”ש יען לא האמנתם בי הוא פעל יוצא, שלא עשיתם דבר שיגרום שיאמינו בי, כי תכלית הנס הזה לא היה לכבוד ישראל רק לכבודי להקדישני לעיני ב”י ובזה אין לכם תירוץ שלא עשיתם נס גדול כי לא היו הזקנים במעמד שאדרבה נס כזה נחוץ יותר לפני ההמון מלפני הזקנים, אולם בכ”ז לא היה ראוי לגזור עי”כ עונש על משה ואהרן שהם שמרו דברי ה’ שצוה שיעשו נס זה לפני העדה דוקא שהם הסנהדרין לא לפני הקהל שהם ההמון, ולא היה ראוי שיעשו זה מדעתם עפ”י סברתם, על כן הוסיף עוד טעם אחר במ”ש: 20:13 — המה מי מריבה שהגם שיש למשה התנצלות מה שלא מלא דברי ה’ שצוה שלא ישקו את העדה ממים הראשונים הטבעיים ורק שיוסיפו להכות הסלע אחר שלא ימצאו בו עוד מים נקוים ויוציאו מים נסיים מהפוך יסוד העפר למים, שע”ז השיב משה שנס גדול כזה לא יכול לעשות רק לפני העדה כמ”ש לו ה’ לא לפני הקהל ההמונים, עכ”פ במים הראשונים שיצאו מן הסלע שהם מים הנקוים בתוכו, היה לו לעשות כפוי צווי ה’ שא”ל שידברו אל הסלע לא שיכו אותו, שעי”ז היו אומרים שמשה ידע מקום פי המעין של הסלע שהיה גל נעול ומעין חתום באבן ובהכאת המטה הסיר המכסה ונפתח המעין, וכמ”ש במדרש תנחומא שישראל היו אומרים שמשה יודע חק הסלע, ושע”כ רצו שיוציא להם מים מסלע אחר, ואם היה מדבר אל הסלע לא היו יכולים לומר כן, אבל אחר שהכה את הסלע אמרו שבהכאה פתח פי המעין, ועי”כ רבו על ה’ גם אח”כ, ואמרו שהוצאת המים לא היה ע”י ה’ וכן אמר בילקוט בשם מדרש ילמדנו שהיו אומרים שמשה היה רועה והרועים פקחים במים והוא רוצה למשכנו להיכן שיש בו מים ולומר הרי הוצאתי לכם מים ולהטעות אותנו, וז”ש המה מי מריבה כי בפ’ בשלח אומר ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב ב”י וכו’ שם קרא כן את שם המקום לא את שם המים וכי לא רבו על ה’ רק קודם שהוציא את המים, אבל אחר שהוציא את המים חדלה המריבה, כי שם הוציא מים מן הצור שאין בו מעין מים בפנימותו, ולא יכלו לומר שידע מקום המעין כי כלם יודעים שבצור הקשה לא נמצא בו מים, וע”כ לא נקראו המים מי מריבה רק המקום נקרא מסה ומריבה ע”ש הריב שהיה במקום הזה קודם שהוציא את המים, אבל פה החל הריב אחר שהוציא את המים ונקראו המים מי מריבה כי הם הסבו ריב שרבו בני ישראל את ה’ הגם שנתקדש בם ובאמת יצאו המים בנס, הם הכחישו זה באשר ראו שהכה את הסלע עי”ז לא האמינו בנפלאותיו ואמרו שמשה ידע מקום המים, כי בהסלע יש מעין מים בתוכו ואמרו שע”י ההכאה פתח פי המעין ולא ה’ פעל כל זאת, וע”כ נענש גם אהרן, כי מ”ש ודברתם אל הסלע היה הצווי גם לאהרן ואם היה אהרן דובר אל הסלע היה ג”כ מוציא המים ע”י דבור לבד, והיה מונע את הריב שרבו ב”י אח”כ את ה’ ואמרו שלא היה נס כלל, והם שמהם גרמו חסרון אמונה שעז”א יען לא האמנתם היינו לא פעלתם שיאמינו ישראל בי: ועדיין נשאר לבאר איך אפשר שבעבור דבר קל כזה נגזר עונש גדול כזה על שני שרי צבאות ישראל, בפרט שהיה להם התנצלות שצווי זה היה רק על תנאי אם נקהלו העדה שהם הסנהדרין, ועוד שבסדר דברים הזכיר עונש משה וגזרתו בתוך גזרת המרגלים כמ”ש ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה וכו’ זולתי כלב בן יפונה וכו’ ואח”כ אמר גם בי התאנף ה’ בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם וכו’ וטפכם אשר אמרתם וכו’ שמבואר שנגזר עליו מיתה בסבת ענין המרגלים, וכן אמר ויתאנף ה’ בי למענכם, וה’ התאנף בי על דבריכם, שמשמע שהיה העונש בעבור ישראל לא בעבור חטא משה, גם מלשון הכתוב שאמר יען לא האמנתם בי וכו’ לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ משמע שעקר כונת הגזרה הזאת היתה כדי שלא יביאו את הקהל אל הארץ, אבל מה שהם עצמם ימותו במדבר ולא יבואו אל הארץ זה נמשך ממילא שלכן לא באו אל הארץ כדי שלא יביאו את הקהל, ומיתתם במדבר לא היה מצד עצם הגזרה כי הם לא חטאו כלל חטא שיגזר עליהם מיתה רק שישראל לא היו ראוים אז שמשה יביאם אל הארץ והוא ע”פ מה שאמרו חז”ל במדרשיהם שאם היה משה מביא את ישראל לארץ היה אז הכבוש שלא ע”י מלחמה רק ע”י ה’ שהיה מפיל את אויביהם לפניהם ועוד אמרו שאם היה משה נכנס לארץ היה בונה את המקדש ולא היה נחרב לעולם, ועוד אמרו שאם היה משה נכנס לארץ היתה אז הגאולה הנצחיית המקווה שיהיה לעת”ל, והיה אז ימות המשיח, אולם דבר זה שיהיה אז התקון הכללי המקווה שיהיה באחרית הימים תלוי בתנאי אם היו ישראל שלמים בצדקתם וחזקים באמונתם והיו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש שאז היו מוכנים לכטס אל הארץ תכף ומשה בראשם ואז היו כל הז’ אומות נופלים חללים שלא ע”י מלחמה רק ע”י ה’ כמו שפרש”י בפ’ דברים עמ”ש עלה רש, ומשה היה בונה המקדש תכף בענין שלא יחרב לעולם כי לא היה עוד גלות ושעבוד לעולם, אבל אחר שחטאו בענין המרגלים שנתברר שאינם שלמים באמונתם וצדקתם, לא היה אפשר שמשה יביא אותם לא”י, אחר שמאז היו עתידים להיות בשעבוד גליות ושהמקדשות יחרבו מה שאי אפשר אם היה משה מביא אותם אל הארץ וכמ”ש בפ’ שלח בתורה אור שם בארך, ומאז חשב ה’ שגם משה לא יכנס לארץ, וכשגזר ה’ על דור המדבר שלא יבואו אל הארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב לא את משה ואהרן. ועז”א בפ’ דברים גם בי התאנף ה’ גם אתה לא תבוא שם, ובכ”ז לא היה זה אז גזרה מוחלטת, ואם היו דור באי הארץ שלמים באמונתם ולא היו כאבותם דור סורר ומורה היה אפשר שמשה יביא אותם אל הארץ ושיגיע אז עת התקון הכללי, כי לא היה גז”ד שיש עמו שבועה, והיה תלוי בהטבת מעשיהם, אבל עתה אחר ענין מי מריבה, שרבו את ה’ והראו שאינם שלמים באמונתם, ומשה הכה את הסלע ועי”כ נשרש בלבבם ריב חדש על ה’ ואמרו שהוציא את המים בתחבולה אנושית ולא האמינו בה’ ובמשה עבדו, ראה ה’ שאינם ראוים למדרגה הגדולה הזאת ששני הרועים האלהיים האלה יביאו אותם אל הארץ שבהכרח יגיעו אז ימות המשיח ותקון הכללי שלא יהיה עוד גלות וחורבן וכל רע, ולכן גזר בגז”ד שיש עמו שבועה שמשה ואהרן לא יביאו אותם אל הארץ וזה לא בחטא משה ואהרן רק בסבת חסרון שלמות ישראל, וממילא נסבב מזה מיתת משה ואהרן במדבר כמ”ש ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם:

הערות

סדר עולם: השנה 2487 לפי מסורת יהודית; זו גם שנת מות מרים ומות אהרן (ראה פסוק 28).

טעם מושלך כלא ציות: משה מכה את הסלע פעמיים בשנקוט, כאולו מטיל קו על אלוקים. הוא אמור לדבר אל הסלע. הקב”ה אומר: “על אשר לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל” (פסוק יב). העונש קשור ליום האחרון של משה בארץ — הוא לא יכנס לארץ ישראל.

השוואה CT-012 (תפילת מנהיג בשעת משבר): משה וא הרן קורעים את בגדיהם (פסוק ו) וכופפים בפני ה’ — תפילה שקטה, שמתורה רק בפנים מחודדים. התגובה אלוקית מיידית: כבוד ה’ נראה.

מדרש: בראשית רבה לא מעמיקה בסיפור זה (הוא אחרי התורה), אך אמ”י מדברים על “קוליה של מרים” וכיצד בנקום מותה נחסר המים לקהל — לפי המדרש, בזכות מרים היו המים שלוות שלוות בתוך הקהל (באר של מרים).

ניווט